הכרת הטוב כתנאי לחיים יהודיים

אחת המידות המרכזיות בתורה היא הכרת הטוב.

התורה מצווה שלא לקבל עמוני ומואבי בקהל ה': "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (דברים כג, ד). הנימוק לכך חריג בעוצמתו: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (שם, ה).

הדבר מפליא. יש עמים שפגעו בישראל באופן חמור בהרבה – מצרים, עמלק, עמי כנען – ובכל זאת דווקא עמון ומואב זוכים ליחס כה נוקשה. מדוע?

בפירושו לפסוק מבאר הרמב"ן כי שורש הדבר הוא פגם של כפיות טובה:

"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה – האחד שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו".

גם בתרבויות אחרות זכתה מידת הכרת הטוב למקום של כבוד. קיקרו, מגדולי חכמי רומא, קבע כי "הכרת הטוב אינה רק מידה נעלה – היא אם לכל המידות". להבדיל, אצל חכמי ישראל הכרת הטוב היא יסוד בעבודת ה'. כך מודגש ב"שער הבחינה" של ספר "חובות הלבבות": ההתבוננות בטוב שהקב"ה משפיע עלינו מעוררת את האדם להכרת הטוב, ומתוכה לקרבת ה' ולהזדהות עמוקה עם מצוות התורה.

אולם, דברי הרמב"ן מעלים את המידה לגובה חריג במיוחד: שער הכניסה לעם היהודי עצמו כרוך במעלת הכרת הטוב. ללא מידה זו, כביכול, אין אפשרות להשתלב בקהל ה'; עם המשולל הכרת הטוב מנוע מלהיכנס לתוכו.

הרמב"ן חוזר על היסוד הזה בפירושו לספר שמות, בעניין יציאת מצרים (יג, טז):

"וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו".

*

הרהרתי בדברים הללו במוצאי השבת האחרונה, לנוכח הדחת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב מרשימת "דגל התורה".

הסיבה הרשמית היא הרצון לרענן את השורות. פרשנים הוסיפו כי מאחורי הקלעים עומדים מאבקי כוח בין חצרות ודמויות בתוך דגל התורה, וכי הובלתו של ח"כ יעקב אשר עשויה לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות בתנועה. בהמשך אף התגלעו חילוקי דעות בתוך מועצת גדולי התורה.

אולם מה שהפריע לי עמוקות בצעד הזה לא היה עצם ההחלטה. פוליטיקה מלאה במאבקי כוח; במידה רבה, זהו טבעה של הזירה. מה שהפריע היה האופן שבו הדברים נעשו.

אולם מה שהפריע לי עמוקות בצעד הזה לא היה עצם ההחלטה. פוליטיקה מלאה במאבקי כוח; במידה רבה, זהו טבעה של הזירה. מה שהפריע היה האופן שבו הדברים נעשו.

שני חברי הכנסת הוותיקים הודחו במכתב, שעם שליחותו במוצאי שבת מיד הפך לנחלת הציבור. בלי ביקור אצל גדולי ישראל. בלי אירוע שמציין עשרות שנות עשייה. בלי הרמת כוסית להמשך הדרך. בלי מחווה בסיסית של תודה.

לא זו הדרך. ובוודאי שלא כך ראוי שתנהג מפלגה המתיימרת לייצג בני תורה.

ח"כ משה גפני קיבל את מינויו ישירות מהרב שך זצ"ל, בראשית ימיה של דגל התורה, בשנת תשמ"ח – 1988. מאז ועד היום הוא שירת את התנועה, ובמובן רחב יותר את היהדות החרדית כולה, בדבקות ובנאמנות, ותוך מחויבות עמוקה לגדולי התורה. במהלך השנים הפך לפרלמנטר מנוסה ומצטיין, וזכה להערכה רחבה גם הרבה מעבר למחנה הפוליטי שלו.

ח"כ אורי מקלב שונה מאוד מגפני בסגנונו ובאופיו, אך לאורך השנים הפך להיות הכתובת, בה"א הידיעה, לפניות ציבור. מי שנזקק לסיוע מול רשויות המדינה ידע שהוא ימצא אצלו אוזן קשבת ונכונות אמיתית לפעול למען האזרח הקטן. הוא מסר את נפשו לטובת הציבור, ועשה לילות כימים בניסיון לסייע לכל מי שנזקק לכך.

מטבע הדברים, לא פעם חלקתי על עמדותיהם של חברי הכנסת של דגל התורה. במקרה של גפני, שהצהיר על עצמו לא אחת כאיש שמאל, אי-ההסכמה בינינו היתה לעתים חריפה למדי. אבל אסור שחילוקי דעות, יריבויות כאלה ואחרות, ואפילו מאבקים פוליטיים, ישללו מאתנו את המידה הפשוטה והבסיסית של הכרת הטוב.

אפשר להחליף הנהגה. אפשר לרענן שורות. אפשר גם לחלוק עמוקות על הדרך.

אבל לפני שנפרדים, אומרים תודה.

*

הדברים מקבלים משנה תוקף לקראת ראש השנה – היום שבו אנחנו שבים ומעמידים את הקשר שבינינו לבין הקב"ה במרכז חיינו. תחילתו של הקשר הזה, כפי שראינו, כרוכה בהכרת הטוב: בהפנמה שהקב"ה מיטיב עמנו, ובהודאה על הטוב שאנו מקבלים ממנו.

חז"ל במסכת שבת קובעים כי "הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו". במבט ראשון, הדבר מפתיע. מדוע יש צורך להודיע על המתנה? האם לא די בכך שהמקבל ייהנה ממנה? מה מוסיפה עצם הידיעה?

התשובה היא שללא הידיעה, המתנה אמנם מועילה למקבל, אך היא אינה יוצרת קשר בינו לבין הנותן. הקשר נוצר דווקא כאשר הנתינה מתקבלת כנתינה: כאשר המקבל יודע שמישהו חשב עליו, ביקש להיטיב עמו, ונתן לו דבר מתוך אכפתיות. אז מתעוררות ההודאה, ההערכה והקרבה.

במובן זה, חלק מעצם מתנת הנתינה הוא יצירת הקשר. בלי הידיעה, עיקר חסר מן הספר.

וכך גם ביחס לקב"ה. ללא הכרת הטוב מצדנו, השפע שאנו מקבלים ממנו אינו נעשה לקשר. אולי משום כך אמרו חז"ל כי "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כל הנאה היא הזדמנות לחזק את הקשר שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל; מי שאינו מברך אינו רק שוכח לומר תודה – הוא מחמיץ את עצם האפשרות להפוך את הטוב שקיבל לקשר.

לקראת השנה החדשה, ראוי שנזכור שהכרת הטוב אינה רק נימוס, ואף לא רק מידה טובה אחת בין רבות. היא יסוד של חיים יהודיים: היא מאפשרת לנו לראות את הטוב, לזהות את מי שהעניק אותו, ולהפוך נתינה לקשר.

הלוואי שנדע להכיר בטוב – כלפי הזולת וכלפי הקב"ה. והלוואי שנזכה לשנה של טובה וברכה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, ולקיומה של הברכה: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".