בגיל 37 היה ג'ייסון ארדי לפרופסור השחור הצעיר ביותר בתולדות אוניברסיטת קיימברידג'. שלוש שנים מאוחר יותר הוא התפטר מתפקידו על רקע טענות חמורות הנוגעות לעבודתו האקדמית ולפרטים בקורות חייו. ימים ספורים לאחר מכן, בתחילת השבוע הזה, נמצא ארדי מת בביתו בדרום לונדון. הוא היה בן 41 בלבד.
מדובר בסיפור טראגי המעלה שאלה רחבה יותר: מה קורה כאשר מוסד מעניק לאדם מקום גדול ממידותיו? האם בכך הוא מרומם אותו – או דוקא מסכן אותו?
שאלה זו עשוי להיות רלוונטית גם לנו, היהדות החרדית.
סיפורו של ארדי
ארדי נולד ב־1985 למשפחה ממוצא גנאי בשכונת קלפהאם בלונדון. ב־2015 השלים דוקטורט באוניברסיטת ליברפול ג'ון מורס, ובהמשך לימד בדורהאם ובגלאזגו. מחקריו עסקו בגזע, באי־שוויון ובמערכת החינוך הבריטית. לדבריו, אובחן בילדותו כאוטיסט, לא דיבר עד גיל 11 ולא ידע לקרוא ולכתוב עד שנות נעוריו המאוחרות.
כשמונה ב־2023 לפרופסור בקיימברידג', סיפורו האישי היה חלק מרכזי מהאופן שמינויו הוצג: הפרופסור השחור הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה, ואדם שהתגבר על מכשולים כמעט בלתי עבירים בדרך לפסגת האקדמיה הבריטית.
ואז החלו להתעורר שאלות. נטען כי קטעים רבים בעבודת הדוקטורט ובעבודות אחרות דומים משמעותית לפרסומים קודמים, ועלו סימני שאלה גם סביב קורות חייו והישגיו. ארדי הכחיש רמאות או העתקה מכוונת וטען שנעשו טעויות בעבודתו. כשעיתונאים ביקשו לבדוק את הטענות, הוא הפעיל נגדם את משטרת אנגליה. היא התערבה למענו אך הודתה לבסוף שטעתה. קיימברידג' הגנה עליו בתחילה והטילה דופי במבקריו, אך בעקבות הצטברות המידע והפרסומים התקשורתיים, פתחה בחקירה על התנהלותו האקדמית ועל נסיבות מינויו.
המיקוד שלי בטור זה אינו בארדי עצמו; נוכלים יש רבים. המיקוד הוא בקיימברידג', אחד המוסדות האקדמיים החשובים בעולם. הצגתו כעילוי אקדמי מעידה על כשל כבד בשיפוט. אך חמור מכך: כדי לעמוד בדרישות הנראות המוסרית המקובלות במוסדות אקדמיים, קיימברידג' תפרה לארדי גלימה אקדמית שחרגה בהרבה ממידותיו. בכך עשתה עוול למועמדים אחרים ולסטודנטים – ובסופו של דבר תרמה גם לסופו הטראגי.
ובכן, מה ניתן ללמוד מכאן?
הכרת המקום – או גלימה גדולה מדי?
בפרק השישי של מסכת אבות נמנית עם קנייני התורה המעלה של "המכיר את מקומו". אדם צריך לדעת היכן הוא עומד. מהם כוחותיו ומהם חסרונותיו; מה הוא כבר השיג ומה עדיין לא; באיזה מקום הוא ראוי לעמוד ובאיזה מקום טרם הגיע זמנו לעמוד. ברוח זו קובעת הברייתא במסכת תענית (בדעת ר' מאיר): "לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – עושה" (תענית י, ב). לא כל אדם יכול ליטול לעצמו שם ומעמד שאינם שלו.
העיקרון פשוט. אדם יכול לקבל תואר, לשאת בתפקיד, ללבוש גלימה ולהיות מוקף באנשים שקוראים לו בכינוי מכובד – אך פער עמוק בין התואר ובין האדם, בין המעמד ובין היכולת, מסכן הן את האדם והן את החברה. לפעמים החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות עם אדם הוא דוקא לא להעניק לו את התואר שהוא מבקש. לא כל דלת סגורה היא עוול; לעתים היא מפגש הכרחי עם המציאות.
אלא שבגמרא אנו מוצאים סיפור כמעט הפוך.
רבי יהודה הנשיא הגיע פעם למקומו של רבי אלעזר ברבי שמעון ושאל אם נותר לאותו צדיק בן. אנשי המקום השיבו שאכן יש לו בן – אלא שהתנהגותו רחוקה מאד מצדקות. תיאורם של חז"ל חריף במיוחד: "כל זונה שנשכרת בשנים – שוכרתו בשמנה" (בבא מציעא פד, א).
ומה עשה רבי? הסמיך אותו, העניק לו את התואר "רבי", הלביש אותו בגלימה הראויה לחכם ומסר אותו לרבי שמעון בן איסי, אחי אמו, שילמד אותו תורה.
רבי יוסי הצעיר ניסה שוב ושוב לחזור לחיי ההוללות הקודמים, ורבי שמעון שב ואמר לו: הסתכל על עצמך. "חכם" עשו אותך. גלימה של זהב פרשו עליך. "רבי" קוראים לך. ואחרי כל זה אתה מבקש לחזור לשם?
והשיטה הצליחה. רבי יוסי נותר בבית המדרש, למד תורה ונעשה ראוי לתואר שקיבל. חז"ל חותמים את הסיפור בפסוק פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.
לכאורה, רבי הפר את הכלל של "המכיר את מקומו". הוא לקח אדם שהיה רחוק מאד מעולמה של תורה והעמיד אותו במקום אחר. הוא העניק לו מעמד שלא הרוויח, תואר שלא הצדיק וגלימה שלא התאימה למידותיו.
אלא שכאן טמונה ההבחנה: יש שתי דרכים להעמיד אדם במקום שעדיין אינו ראוי לו. אפשר לתת לו את המקום במקום גדילה, ואפשר לתת לו את המקום לשם הגדילה.
אפשר לומר לאדם: אתה כבר ראוי, מפני שאתה שייך לקבוצה הנכונה, נושא את הזהות הנכונה או ממלא צורך מוסדי חשוב. ואם יש פער בין היכולת שלך ובין המעמד שקיבלת, נתעלם ממנו.
ואפשר לומר לו דבר אחר לגמרי: אני רואה בך משהו שאתה עדיין אינך רואה בעצמך. לכן אני מעניק לך עכשו מקום גדול ממידותיך – ומכאן ואילך מוטלת עליך החובה לגדול עד שתהיה ראוי לו.
אפשר לומר לאדם: אתה כבר ראוי, מפני שאתה שייך לקבוצה הנכונה, נושא את הזהות הנכונה או ממלא צורך מוסדי חשוב. ואם יש פער בין היכולת שלך ובין המעמד שקיבלת, נתעלם ממנו.
ואפשר לומר לו דבר אחר לגמרי: אני רואה בך משהו שאתה עדיין אינך רואה בעצמך. לכן אני מעניק לך עכשו מקום גדול ממידותיך – ומכאן ואילך מוטלת עליך החובה לגדול עד שתהיה ראוי לו.
מה אנחנו רוצים מהמדינה?
נדמה שזוהי גם הדרך הנכונה לחשוב על מדיניות כלפי קבוצות.
אין פירוש הדבר שאין מקום לזכויות קבוצתיות. חברה הוגנת צריכה להסיר חסמים, להילחם באפליה, לאפשר לאנשים לשמור על אמונתם ועל אורח חייהם, ולהעניק כלים למי שנסיבות חייו מנעו ממנו הזדמנות שווה. כל אלו לגיטימיים. אבל יש הבדל עצום בין פתיחת דלת לבין הענקת המקום שמאחורי הדלת. כאשר זהות נעשית למטבע שבאמצעותו קונים מעמד, אנחנו עושים עוול כפול. אנחנו פוגעים במוסד, כי אנו גורמים לו לוותר על אמת המידה שלו; ואנחנו פוגעים באדם, משום שאנחנו משדרים לו שהישגו אינו יכול לעמוד לעצמו.
אנחנו החרדים רגילים לחשוב על עצמנו בתור קבוצה. יש לכך סיבות טובות. הקהילה החרדית אכן בעלת אורח חיים ייחודי, מערכת חינוך עצמאית, צרכים דתיים ותרבותיים מובחנים ומוסדות משלה. אבל החשיבה הקבוצתית גולשת בקלות גם אל הזירה הפוליטית. אנחנו מצביעים לנציגים "שלנו", ומודדים את הצלחתם במידה רבה בשאלה כמה הצליחו להביא "לציבור": כמה תקציבים, כמה משרות, כמה הקצאות, כמה מענקים, כמה מכסות וכמה העדפות.
אולם הגיעה העת לשנות את השאלה. במקום לשאול כמה המדינה נותנת לחרדים, עלינו לשאול כמה אפשרויות היא פותחת בפנינו. ויש הבדל גדול בין השניים.
אינני רוצה לקבל משרה מפני שאני חרדי; אני רוצה שלא יפסלו אותי ממשרה מפני שאני חרדי. אינני רוצה שמערכת ציבורית תחלק לי הישגים בשם "ייצוג חרדי"; אני רוצה שהיא תסיר את המחסומים המיותרים המונעים ממני להתחרות עליהם.
במילים אחרות, אנחנו זקוקים פחות לפוליטיקה של תוצאות קבוצתיות, ויותר לפוליטיקה של יכולות אישיות.
תפקידם של נציגינו אינו להבטיח לנו הטבות; תפקידם להבטיח לנו דלתות פתוחות: חינוך שמאפשר בחירה, מסלולי השלמה, הכשרה מקצועית, כניסה לאקדמיה למי שחפץ בכך, אפשרויות מגוונות של שרות ותרומה, שוק עבודה פתוח ונגיש, ויכולת לבחור מתוך מגוון רחב ככל האפשר של חיים טובים ונאמנים לתורה.
אחרי שהדלת נפתחה, עלינו לעבור בה בעצמנו.
לגדול אל המקום
אולי זהו הלקח העמוק מסיפורו של ר' יוסי.
יש מעלה גדולה ב"מכיר את מקומו". אדם שאינו מכיר במגבלותיו חי בשקר. אבל יש מעלה נוספת: להכיר גם את המקום שאליו אתה מסוגל להגיע.
לפעמים מורה, רב, הורה או מנהיג רואה באדם יותר ממה שהוא רואה בעצמו. לפעמים צריך אפילו לתת לו לרגע את הגלימה לפני שהוא באמת מתאים לה, כדי שיבין לאן הוא יכול להגיע. אך בתנאי אחד: אסור שהגלימה תחליף את הגדילה.
רבי לא אמר לרבי יוסי: אתה בן למשפחה הנכונה, ולכן מגיע לך להיות "רבי". הוא אמר לו: אני רואה בך אפשרות של גדלות, ואחרי שהענקתי לך תואר "רבי" מוטל עליך להפוך לרבי באמת.
זהו גם היחס שעלינו לבקש מן החברה הישראלית, וזהו היחס שעלינו לדרוש מעצמנו. איננו רוצים רחמים ולא הנחות. אנו מבקשים דלתות פתוחות, כלים ראויים וציפיות גבוהות. לא לתת לנו מקום משום שאנחנו חרדים, אלא לאפשר לנו להגיע לכל מקום שאנו מסוגלים להיות ראויים לו.
רבי הלביש את רבי יוסי בגלימה שהיתה גדולה ממידותיו. אבל הוא לא עשה זאת כדי שיוכל להישאר קטן. הוא נתן לו את הגלימה כדי שיגדל לתוכה.