צריך עיון > בין הסדרים > טוב שברופאים לבית המדרש

טוב שברופאים לבית המדרש

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

מה קורה כאשר ישומה של רפואה מודרנית מתגלה כסכנה שיכולה לערער את יציבותה של אחת מהגדולות שבקהילות ישראל? את היעב"ץ זה הביא לערער על אמינותו של הממסד הרפואי המודרני כולו. הטענה הייתה פשוטה: כיצד אפשר להעדיף ניסויים על פני סברה?

י"ט טבת תש"פ
 

השאלה שהגיע לפתחו של ר' יחזקאל קצנלבויגן – רבה הוותיק של קהילת אלטונה, המבורג וונדסבורק (אה"ו) – לא עסקה במקרה נדיר במיוחד, אך דווקא בשל כך הוא ידע שלפסק שיוציא מתחת ידיו יהיו השפעות מרחיקות לכת.

המקרה המדובר היה ניתוח שיהודי אחד נאלץ לבצע על מנת למנוע את המשך ההתפשטותו של נמק שפשה באברו. פרקטיקות רפואיות מעין אלו היו ידועות באירופה עוד במאה השש עשרה; במאה השמונה עשרה – התקופה שבה הגיעה השאלה אל ר' יחזקאל קצנלבויגן – הם נעשו לרווחות למדי בקרב בני הקהילה, אלא שפרקטיקה זו עמדה תחת סימן שאלה הלכתי גדול. 

על פניו, תהליך הניתוח היה אמור להחשיב את החולה ל"פצוע דכא" האסור לבא בקהל. רבנו תם (יבמות עה, א) רצה אמנם להוציא מקרה מעין זה מכלל "פצוע דכא", אך רבים מהראשונים חלקו עליו. כדברי אותם ראשונים צדדו גם השלחן ערוך והרמ"א (אבן העזר ה, ז), שאמנם לא הכריע חד משמעית בשאלה אך הורה למעשה להחמיר.

אחת השאלות הבסיסיות שעוררה סוגיה זו היא כיצד להתייחס לדין פצוע דכא במקרה שהפציעה אינה פוגעת ואף שומרת על יכולת ההולדה. בכמה מקומות בש"ס – בבלי וירושלמי – מבואר שאי היכולת להוליד ילדים הינה חלק מהותי מגדרו של איסור פצוע דכא. מנגד, הגמרא אוסרת לכאורה גם את הניתוח המדובר. בשל כך, מהוראת האיסור מתשמע לכאורה סתירה בין התפיסה הרפואית של הפסיקה ההלכתית לבין הידע והניסיון העדכני.

בעיה נוספת הייתה ההשלכות החברתיות המשמעותיות שיש לאיסור. העובדה שבפרקטיקה זו נעשה שימוש רווח בקרב בני הקהילה (מאות ואלפים, לדברי הנושאים ונותנים בשאלה זו) גרמה לה להפוך לחומר נפץ פוטנציאלי; משמעותה של הכרעה לאסור הייתה יכולה להיות פירוקם של משפחות רבות והכרזה על בניהם כממזרים.

כמובן, אין מדובר בפעם הראשונה שבה חידושים בתחום הרפואה התנגשות עם המקובל במסורת הפסיקה. אחת מהתשובות המפורסמות בנושא היא תשובתו של הרשב"א (ח"א, צח) שבה הוא מתייחס בתקיפות לכל ניסיון לשנות מהלכות טריפות בעקבות ידע אמפירי הסותר את הנחות הגמרא. אולם, דווקא בנוגע לשאלה של פצוע דכא, מצאנו כבר בגמרא שאלה של סתירה לכאורה בין הברייתא לבין התנסות אמפירית, כאשר נראה לכוארה שההתנסות האמפירית אמורה לשנות את הפסיקה. בנוסף, הפסק המחודש של רבנו תם נשען במוצהר על הניסיון הרפואי, שבעקבותיו הוא מפרש את דברי הגמרא באופן מחודש.

הרמ"א כאמור צידד ש"טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מנין ורוב בנין", אך בן-זמנו המהרש"ל הכריע דווקא כרבנו תם, כשהוא משתמש בצורה מפורשת עוד יותר בשני טעמים מטה-הלכתיים. הראשון מתייחס למשמעות החברתית שיש לפסיקה מחמירה: "ובעבור שפירוש הב' מחוור יותר נעשה ממזרים בישראל?". הטיעון השני מתייחס לעדיפות שיש לסברת רבנו תם אם בוחנים את הדבר מתוך הפרספקטיבה הרפואית, ולאו דווקא באמצעות מניין השיטות ובחירת המהלך המיושב ביותר בסוגיא. לדברי המהרש"ל, ההתפתחות הרפואית מעניקה עדיפות לשיטת רבנו תם, אפילו אם נאמר שהפרשנות הטקסטואלית שלו "אינה אמת", שכן: "מכל מקום נראה, דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שבא כבר בבציו שהיה בהכרח להכריתו, אבל מה שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן או שבירת הגוף, ויודעין לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד… ותלוי בחכמת הרופאים – אין בידינו לפוסלו כל עיקר ובניהם כשרים, וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק על זה"[1].

ר' יחזקאל קצנלבויגן עצמו מאן ללכת בדרכו הגורפת של המהרש"ל, אך גם לא פסק לחומרה בצורה גורפת; הוא הורה שיש להודיע לזוג שהם מסתכנים בחשש איסור דאורייתא, אך לא לכפות עליהם להתגרש או להכריז על בניהם ממזרים. הפסיקה קיבלה אמנם את הקו המחמיר של הרמ"א באופן עקרוני, אך נמנעה בתבונה מלעורר רעידת אדמה בקהילה.

את תשובתו הציע הרב קנצנלבויגן בפני קהילת הלומדים המקומית. כמה מהם השיגו בחריפות, ובראשם ר' שמשון בלוך "חסיד", יליד פיורדא ומבחירי תלמידי החכמים בהמבורג. ר' שמשון בלוך היה נחשב לאחד הבקיאים בתלמוד הירושלמי, ונאמר עליו שנהג לסיים את ספר הזוהר כולו מדי חודש. הלה הציע עשר השגות על הפסק של הרב קצנלבויגן, ונקט שיש לפסוק כשיטת ר"ת.

חידושו של ר' שמשון לא היה נעוץ רק בעצם הפסק, אלא גם במתודולוגיה שהנחתה אותו. בשתי תשובותיו הוא חוזר שוב ושוב על הטיעון שיש להעדיף בעניין זה את הדעה שהולמת את ניסיונה של הרפואה: "ועוד דברי העדים כשרים ורופאים מסייעים לרבנו תם"; "גם בדורנו הרופאים וכמה בני אדם מעידים שיוכל להוליד" ו-"הרי שתלוי הכל בחכמת הטבע". כמו כן, ר' שמשון חוזר שוב ושוב על כך שהחכמים שהתעסקו בסוגיא – מהאמוראים ועד הראשונים – העדיפו דעה אחת על פני האחרת מחמת הידע הרפואי שהיה ברשותם, כפי שהוא אומר למשל על דברי הרמב"ם שנטה ממשמעות דבריו של הרי"ף: "אלא שהיה גדול ברפואות, ויודע שהוא מוליד". כמו כן, לשיטות אלו הוא מוסיף את הטענה שבמקרה דנן: "הרופאים לא קלקלו – רק תקנו, כי היה פצוע דכא כבר" ולכך יש להקל יותר.

אל ר' שמשון וסייעתו הצטרף בהתחלה חכם אחר בן-המקום – הלוא הוא רבי יעקב עמדין, "היעב"ץ" – אך מהר מאוד חזר בו ותפס עמדה חריפה עוד יותר מזו של ר' יחזקאל קצנלבויגן, כשהוא דוחה את שיטת רבנו תם לחלוטין. את שיטתו יחד עם תשובותיהם של ר' יחזקאל ור' שמשון קיבץ היעב"ץ תחת הספר "אגרת בקרת" שבה פרס את משנתו בהרחבה. בין היתר הוא בחור לתקוף בחריפות את המשקל הכבד שהעניק ר' שמשון לחכמי הרפואה:

"ואם קיבל עליו הרופא למורה, אם כן יצא הוא מבית המדרש ויכנס רופא!"[2]

חלק ניכר מהבקרת שמפנה היעב"ץ כלפי השימוש שעשה ר' שמשון בחכמי הרפואה נוגע לכך שמדובר לכאורה בהעדפת ידע חוץ-תורני על פני מקורות הלכתיים. לכאורה, מדובר בביקורת קלאסית שאינה חריגה בסוג זה של שאלות הלכתיות;  אלא שבתוך הדברים מקופלת גם בקרת מסוג אחר. היעב"ץ לא הסתפק בדחיית ידע אנושי-מדעי כאשר הוא נסתר מהמקורות ההלכתיים, אלא תקף אף את הממסד הרפואי המודרני בפני עצמו.

מדע זה, אומר היעב"ץ, מעדיף ניסיון אמפירי על פני הסתמכות על כתבי הרופאים הקדמונים והסברא. לדבריו, מתודה כזו לוקה בחסר ביסודה; לא זו בלבד שאינה מגיעה באיכותה לזו של הידע הרפואי שהיה מצוי בידיהם של חז"ל ושנמסר להם איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה מפי הגבורה, אלא שהיא נופלת באיכותה מזו של החכמה הרפואית הקדומה – כמו זו של אריסטו – שהייתה מבוססת על שתי היסודות של מופת-פילוסופי וקבלה. לדעתו של היעב"ץ, המופת הפילוסופי מבוסס על סברא ישרה והקבלה נתלית באילנות גבוהים. לעומתם, הידע הנרכש באמצעות השילוב שבין הניסיון האמפירי להיפותזה הינו חלקי מיסודו, נתון לשיפוט מוטעה של הצופה והידע שהוא מצמיח הינו מסוכסך ומפולג – שהרי הרופאים עצמם פעמים רבות אינם מסוגלים להסכים זה עם זה. 

בכך ניסח היעב"ץ למעשה כתב התנגדות חריף לכל הדיסציפלינה של המדע המודרני, המהולה בכמיהה לידע העתיק –  ידע שאבד מן העולם לבלי שוב. 

 

לקריאה נוספת: מעוז כהנא, המהפכה המדעית וקידוד מקורות הידע: רפואה, הלכה ואלכימיה, המבורג-אלטונה 1736. תרביץ תשע"ד (פב, א).


[1] ים של שלמה יבמות ח, ח.

[2] אגרת בקרת, זיטאמיר, עמוד 43.

תמונה: Claude Bernard and his pupils. Oil painting, 1889.. Credit: Wellcome CollectionCC BY 0.4

3 תגובות על “טוב שברופאים לבית המדרש

  • מדוע הבנים ממזרים?

    • ל"אחד שלא יודע" – הכוונה שבעיקרון מכריזים על אדם כזה שבניו ממזרים כיון שהוא אינו יכול להוליד ואם כן הילדים אינם שלו. וכאן לא צריך להכריז זאת לדעת הרב.

  • למעשה הכרענו דלא כיעבץ ונולד לשמונה יוכיח.
    והשכיחות של מקרים כאלו מעלה הרהורים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל