מדוע חנוכה אינו מופיע במשנה?

במסכת ראש השנה דנה הגמרא בשאלה האם בטלה "מגילת תענית", מגילה המונה את הימים שאין להתענות בהם כיוון שנעשו בהם ניסים לישראל. הגמרא מנסה להביא ראיה לכך שמגילת תענית עדיין תקפה ממעשה שהיה.

בימי רבי אליעזר ורבי יהושע, מספרת הגמרא, אירע ופרנסי העיר לוד מצאו לנכון לגזור תענית על הציבור בעיצומם של ימי החנוכה – אחד מהמועדים המצוינים במגילת תענית. בתגובה לכך, ממשיכה הגמרא, "ירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר". רבי אליעזר ורבי יהושע מחו בגופם כנגד גזירת התענית, ובאופן פומבי הראו לציבור שאין לקבל אותה. רבי אליעזר הלך לבית המרחץ, ורבי יהושע הלך והסתפר. לא זו בלבד, אלא שהם הורו לציבור: "צאו והתענו על מה שהתעניתם" – הם הורו לציבור להתענות תענית במועד אחר, כדי לתקן את החטא של תענית ביום שבו אמורים לשמוח ולחגוג.

הגמרא מנסה להוכיח ממעשה זה שמגילת תענית עדיין תקפה, כיוון שהמקור ההלכתי האוסר על תענית בימי החנוכה הוא מגילה זו. אולם, רב יוסף דוחה זאת, וטוען כי אין להביא ראיה מחנוכה: "אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה". חנוכה אינו דומה לשאר הימים המצוינים במגילת תענית, כיוון שיש בו מעשה מצווה אקטיבי – הדלקת נר. עם זאת, אביי אינו מקבל כל כך בקלות תירוץ זה: "אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה?". אביי אינו מסתפק בנימוק הסתמי של "יש בו מצווה", שהרי אם בטלה מגילת תענית, ומותר לגזור תעניות בימים המצוינים בה, יותר אפוא לבטל גם את המצוות הכרוכות בימים אלו. בתשובה לאביי, מתקן רב יוסף את דבריו: "אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא" (ראש השנה יח:). הנס שמציינים במצוות החנוכה יותר מפורסם מניסים אחרים, אומר ר' יוסף, ולכן אין לבטל את הימים המציינים אותו. תשובה זו מניחה את דעתו של אביי, והוא אינו מוסיף להקשות.

אולם יש לתמוה, מה הוסיף רב יוסף בטיעון "מפרסם ניסא"? אם עצם חיוב הדלקת הנר אינו מניח את דעת אביי, והוא סבור שניתן לבטל אותו, מדוע פרסום נס החנוכה משנה את דעתו? ממתי הפך הפרסום לנימוק הלכתי משכנע? הלא כל מגילת תענית מציינת תאריכים שבהם אירעו ניסים לאבותינו ("ימים טובים שקבעו חכמים על ידי נסים שאירעו בהם", לשון רש"י שם). האם העובדה שמצווה מסוימת מפורסמת יותר מחברתה הוא שיקול שיש להתחשב בו? מדוע יחסי הציבור של נס מסוים או מצווה מסוימת אמורים לעניין אותנו?

בנוסף, יש לתמוה מדוע דווקא נס החנוכה "מיפרסם ניסא" יותר מכל הניסים האחרים המוזכרים במגילת תענית. שכן מבחינת חשיבות הנס, רוב הניסים המוזכרים במגילה מתייחסים לאירועים הרבה יותר משמעותיים, לכאורה, מנס פך השמן. הם מתייחסים להצלת עם ישראל מכיליון ולהצלת התורה משכחה, ואילו ההשפעה היחידה של נס פח השמן, שהוא הנס המוזכר במגילת תענית בקשר לחנוכה, הייתה, לכאורה, עוד כמה ימים שבהם ידלקו הנרות במקדש. ודאי שיש לשמוח על כך שהאור חזר אל המקדש 8 ימים מוקדם יותר מאשר אילולא היה נמצא פך השמן, אבל עדיין יש לשאול: מדוע דווקא נס זה התפרסם כל כך? האם מדובר רק ב"יחסי ציבור" טובים? האם רשתות הצרכנות בימי חז"ל פשוט זיהו את הפוטנציאל עסקי של חנוכה ופרסמו את הנס?

ואכן, יש להרחיב תמיהה זו אל "מצוות" החנוכה באופן כללי. כידוע, אין במסורת התורנית כל מקור מוסמך על סיפור הרקע לחנוכה. סיפורי החנוכה הם מסורת בעל פה, שיש לה הדים בכמה טקסטים מהמשנה, המדרש והתלמוד. כלומר, אנחנו יודעים על חנוכה מכוח זה שהוא היה "מפורסם", ולא בגלל שיש איזה מקור תורני רשמי שמלמד אותנו עליו.

יתרה מזאת, אין כל מקור למצוות חנוכה במשנה. בניגוד לכל מצווה אחרת במעגל השנה, שמוקדשת לה מסכת מיוחדת (!), מצוות החנוכה מוזכרת בדרך אגב בשתי מקומות במשנה, אבל אין כל דיון במצוותיה (למרות שבספרות ההלכה המאוחרת, הלכות חנוכה אינם תופסים הרבה פחות נפח מהלכות פורים, למשל. ישנם מדפים שלמים המתפקעים מספרות הלכתית על חנוכה, למרות שהמשנה אינה טורחת להקדיש להלכותיה אפילו משנה בודדת). כך שניתן לומר על מצוות החנוכה שהיא בבחינת "תורה שבעל פה" יותר מכל שאר מצוות תורה שבעל פה.

מכל זה עולה שנס זה נחרט עמוק בתודעה של העם, עד שראו להסמיך לו מצוות הדלקת נרות, אמירת הלל ואמירת על הניסים. התוקף של חנוכה נובע מכוח היותו "מנהג", מכוח הפרסום שלו, וזה מה שהופך אותו ל"הלכה". הגושפנקא ההלכתית הרשמית לא יצרה את החג (כמו כתיבת מצוות הפורים המתוארת במגילת אסתר), אלא להיפך. הפרסום של החג הוא מה שמעניק לו את התוקף, והיא זו שהעניקה לו לבסוף את הגושפנקא ההלכתית, למרות ביטולה של מגילת תענית. מה שהביא את רבי אליעזר ורבי יהושע למחות בחריפות כנגד מי שניסה לפגוע בו, לא היה עצם התקנה, אלא העובדה שמדובר במסורת המפורסמת אצל הציבור.

השאלה היא מדוע? מדוע ראו חכמים לנכון להגן על משהו רק בגלל שהוא "מפורסם"?

חנוכה: חשיבות המשכיות המסורת

נראה כי התשובה לשאלה זו היא עיקרו של המסר העולה מחג החנוכה. חנוכה מלמדנו על חשיבותה העצמית של המסורת.

כפי שציינתי למעלה, לא ברור מה הייתה ההתרגשות הגדולה ממציאת פך שמן. הרי גם אם לא היו מוצאים פך שמן, והוא לא היה דולק שמונה ימים, היו החשמונאים מחכים כמה ימים ומדליקים משמן חדש. אולם, אם יש לנו סנטימנט מסורתי, ואנו מבינים עד כמה חשובה רציפות המסורת, הרי שנס פח השמן יקבל משמעות חדשה אצלנו.

הבה נדמיין לרגע: בני חשמונאי גואלים את המקדש. המקדש כולו מלא פרצות, ונראה כאילו הכובשים הצליחו להשבית את זיכרון העבר, ועל הכוהנים להתחיל הכל מחדש. מה היו צריכים הכוהנים לעשות לכאורה? להכריז על הקמת "הרפובליקה הישראלית השניה" ולכתוב חוקה חדשה למקדש. כך הלא נוהגים מהפכנים. אחרי המהפכה הצרפתית הראשונה, כל כמה שנים קם איזה ריאקציונר שניסה להחזיר חזרה את השלטון הישן, ולאחר מכן, קמו חזרה מהפכנים חדשים שהקימו רפובליקה חדשה וכתבו מחדש את החוקים. צרפת של היום היא "הרפובליקה החמישית של צרפת" – במאתיים שנה הספיקו הצרפתים לעשות 5 מהפכות, לבטל אותן, ולכתוב 5 חוקות חדשות. ואכן, חוקרים הרחוקים מרוח ישראל רוצים להציג את החשמונאים בצורה דומה. הם מנסים לומר כי החשמונאים היו מהפכנים, ששינו מן היסוד את המסורת היהודית וניסו לכתוב חוקה חדשה, חוקה של כהנים.

כדי להוציא מלבם של אלו, חוגג עם ישראל את חג החנוכה. ההתרגשות העצומה שאחזה בעם ישראל לממצא פח השמן נבעה מהחשיבות העליונה שאנו מייחסים למסורת. הגאולה של המקדש לא הייתה מהפכה, אלא חיבור ישיר אל המסורת היהודית, שכביכול לא הופסקה אף פעם. אילוצי הכובש הזר כיבו את נר המקדש, אבל כיוון שחזר המקדש לידיים יהודיות, מיד חזר אותו נר תמיד לדלוק בו. לא היה כאן התחלה חדשה, אלא רק "חנוכה", חניכה מחודשת הממשיכה משהו שכבר קיים. פך השמן שהיה בחותמו של הכהן הגדול האחרון ששימש במקדש המשיך לבעור, והוא דלק עד שהכינו שמן חדש. השמן החדש שהגיע לאחר מכן היה כעין המשך של השמן המקורי, שלפני היוונים, שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול, בלא שנגעו בהם היוונים.

העוצמה של כל אדם ושל כל אומה, ושל עם ישראל בפרט, הוא ההמשכיות שלהם. ההמשכיות היא הנותנת עוצמה וכוח עמידה לאדם ולאומה, בניגוד לגישה המבקשת לעקור את הישן ולבנות דבר חדש. "א"ר מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם" (פסחים סב, ב).

מסיבה זו, ישנה חשיבות לכך שכל קיומו של חג החנוכה הוא בזכות המסורת, בזכות הפרסום הציבורי. המשנה אינה מציינת את חג החנוכה בפירוש, כיוון שכל עניינו של החג הוא המסורת שבעל פה, ההמשכיות העוברת מאב לבן ומבן לבן בהדלקה הביתית של נר החנוכה. כל עניינו של החג הוא הוראה על חשיבות המסורת וחיוניותה, עד שבמידה מסוימת, לו היה נכתבת מצוות החנוכה במשנה, היו ימים אלו מאבדים מחשיבותם.

חג החנוכה מלמד אותנו שדברים שיש להם פרסום בציבור, שהם מסורת ארוכת שנים, חשוב לשמור עליהם. רבי אליעזר ורבי יהושע נלחמו על שמירת המסורת המפורסמת בציבור, דווקא בגלל שהיא הייתה מפורסמת. חרה להם שפרנסי העיר לוד מבטלים מסורת מפורסמת, ומתקנים תענית ביום שבו כל ישראל מציינים נס שמפורסם אצלם..

ביחוד, שהחביבות המיוחדת של נס זה נובעת מכח חשיבות המסורת לעם. מנהג החנוכה והפרסום שלו מורים על הצורך החיוני לשמר ולהורות על חשיבות המסורת וההמשכיות הבין-דורית.