אחד מצירי החלוקה המהותיים ביותר בעולם הדתי בישראל הוא שאלת היחס לציונות. מן העבר האחד ניצבת הגישה הלאומית המציבה את חיבת הארץ כערך מרכזי. ומן העבר השני ניצבת העמדה החרדית המבקשת להסתייג מזיקה לאומית-רגשית כזו, ומעתיקה את כובד המשקל אל הקשר עם התורה, שקיומה מצוי מעבר לכל גבול גיאוגרפי.
והנה, עיון בפרשת שלח מגלה כי היא חושפת בדיוק את הסכנה שבהקצנת שתי התפיסות הללו. דרך שתי הטרגדיות המרכזיות של הפרשה – חטא המרגלים וחטא המעפילים – מלמדת אותנו התורה את נקודת האיזון המדויקת שבין ה"ארץ" לבין ה"מדבר".
כדי להבין זאת, יש לנתח תחילה את אופיו הכפול של חטא המרגלים. מקריאת הפסוקים ותגובתם של כלב ויהושע ("עלה נעלה… כי יכול נוכל לה") עולה בבירור כי הכשל היה חוסר ביטחון, פחד צבאי ריאלי מפני "אנשי המידות". מאידך, במקומות אחרים החטא מצטייר כזלזול מהותי בערכה של הארץ; דוד המלך בתהילים מסכם זאת במילים "וימאסו בארץ חמדה", וחז"ל מדגישים דווקא את עוון לשון הרע והדיבה.
לכאורה אלו שני כשלים שונים, אך בעומק הדברים, החטא נולד דווקא מתוך הצירוף של שניהם, כאשר כל מרכיב כשלעצמו אינו מהווה טעות. המרגלים האמינו בה' באמונה עמוקה, ואין מדובר בחוסר ביטחון פשוט; דבריהם אף היו תיאור ריאלי של המציאות הפיזית, ולא זלזול בעלמא. הכשל נולד מתוך חוסר היכולת לבצע את החיבור בין האלוקות לבין הארץ. עד לאותו רגע, חוו בני ישראל את הקדושה אך ורק דרך המודל הניסי, המנותק מחוקי הטבע, דרך ענני הכבוד והמן.
פתאום, הם נדרשים לעבור אל מציאות של ניהול מלחמות ובניין הארץ, משימות ארציות שבהן ההנהגה הופכת לטבעית והאדם הוא השחקן המרכזי. עבורם, עולם של חרישה וזריעה נתפס כחולין גמור וכנסיגה מהדבקות העילאית של המדבר. ובלשון החסידות, הם לא ידעו כיצד להוריד את הקדושה מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. מסיבה זו, הם נתקפו פחד עמוק מפני הכיבוש המעשי.
טעות נפוצה אצל בחורי ישיבה לחשוב שהנישואין הם פשוט המשך ישיר של הישיבה, כשהאישה לצידם רק מנהלת את הצרכים הטכניים. אך זו טעות. הנישואין הם מעבר למציאות חדשה, לא נתק מהערכים, אלא הלבשתם בתוך החיים המעשיים, במידות, בחינוך ובבניין הבית
המעבר הדרמטי הזה מוכר לכל בן ישיבה העובר מעולמו המוגן אל חיי הנישואין. בישיבה הוא חי בבועה סטרילית שכולה קודש; טעות נפוצה אצל בחורי ישיבה לחשוב שהנישואין הם פשוט המשך ישיר של הישיבה, כשהאישה לצידם רק מנהלת את הצרכים הטכניים. אך זו טעות. הנישואין הם מעבר למציאות חדשה, לא נתק מהערכים, אלא הלבשתם בתוך החיים המעשיים, במידות, בחינוך ובבניין הבית. המרגלים סירבו לעשות את הטרנספורמציה הזו; הם פחדו לצאת מה"ישיבה" של המדבר אל ה"נישואין" של הארץ.
מסיבה זו ביקש משה מהמרגלים לבחון דווקא נתונים טבעיים: "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין". הוא ביקש להכינם לכך שעבודת ה' שלהם תתבצע מכאן ואילך מתוך מעורבות בטבע.
אך המרגלים כשלו בפיענוח וראו מציאות חומרית מנותקת. כפי שמציין רש"י, בכל מקום שעברו מצאו את המקומיים קוברי מתים, ופירשו זאת בצורה שטחית כ"ארץ אוכלת יושביה היא", מבלי להבין שמאחורי הטבע מסתתרת השגחה מיוחדת שעשתה זאת לטובתם, כדי לטרד את יושבי הארץ באבלם.
על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד ב) שירמיהו הנביא הקדים את האות פ' לאות ע' במגילת איכה, משום שמרגלים "אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם". ראייתם הייתה משועבדת לקונספציה מוטעית לפיה אין אלוקות בתוך הטבע, ולכן הם החמיצו את הרובד הפנימי של "עיני ה' אלוקיך בה".
הבנה זו מבהירה את חטאם ההפוך של המעפילים. לאחר גזרת הנדודים, קם העם ברצון עז לתיקון: "חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו" – הם סברו שאקטיביזם וחיבת הארץ הם חזות הכל ובכך יתקנו את חטא קודמיהם. אך משה מזהיר: "למה זה אתם עֹברים את פי ה'… כי אין ה' בקרבכם". מעשיהם היו אותה טעות בלבוש הפוך: ריצה אל הארץ בניגוד לצו הבורא. שכן גם כאן, כמו אצל המרגלים, הארץ וה' מנותקים זה מזה, רק שהפעם הארץ קיימת בלי ה', במקום ה' בלי הארץ. במשלנו, המעפילים הם כאותו בחור שגולש בהתלהבות אל חיי המעשה, אך מתוך ניתוק גמור מהתורה. קידוש הטריטוריה כשלעצמו הופך את הארץ לחומר מנותק, ועל כן – "והיא לא תצלח".
בעוד שהמרגלים כשלו ברובד הראייה, המעפילים כשלו ברובד השמיעה של הצו המפורש.
הגישה החרדית עלולה לשחזר את חטא המרגלים בהדגשתה הבלעדית את חיי "המדבר" וקדושת התורה, תוך התעלמות מענייני האומה ובניין הארץ כאילו אין לאלוקות מקום במציאות הריאלית. מאידך, הגישה הדתית-לאומית עלולה ליפול לחטא המעפילים, כשהאקטיביזם והטריטוריה הופכים לערך עצמאי המנותק מהצו האלוקי, עד כדי אמירות קיצוניות לפיהן עדיף לחיות בארץ ללא תורה ומצוות מאשר בחו"ל עם תורה ומצוות.
הפרדוקס המקראי הזה משמש מראה מדויקת לקטבים הדתיים של ימינו. הגישה החרדית עלולה לשחזר את חטא המרגלים בהדגשתה הבלעדית את חיי "המדבר" וקדושת התורה, תוך התעלמות מענייני האומה ובניין הארץ כאילו אין לאלוקות מקום במציאות הריאלית. מאידך, הגישה הדתית-לאומית עלולה ליפול לחטא המעפילים, כשהאקטיביזם והטריטוריה הופכים לערך עצמאי המנותק מהצו האלוקי, עד כדי אמירות קיצוניות לפיהן עדיף לחיות בארץ ללא תורה ומצוות מאשר בחו"ל עם תורה ומצוות.
התיקון לשני הקצוות מופיע בסוף הפרשה, במצוות ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". התורה משתמשת בשורש של המרגלים ("לתור") ומקדימה את הלב לעין, שכן הראייה החומרית חייבת להיות מונהגת על ידי שמיעת הקול האלוקי הפנימי שבלב. רק הקדמת השמיעה לראייה מאפשרת עשייה חומרית מתוקנת. משום כך קדם מתן תורה (עולם השמיעה) לכניסה לארץ (עולם הראייה והמעשה), וזוהי הסיבה שבקריאת שמע מקדימים את פרשת "והיה אם שמוע" לפרשת הציצית והראייה, וכפי שעמד על כך הרב אורי שרקי.
הציצית מציעה בדיוק את הנוסחה הזו, המחברת בין הראייה לזיכרון: "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוות ה'". לשם כך צבעה הוא תכלת; כפי שדרשו חז"ל, התכלת דומה לים, לרקיע ולכיסא הכבוד. הראייה אינה נעצרת במעטפת החיצונית, אלא מלמדת אותנו לזהות את הנוכחות האלוקית המסתתרת בטבע. רק כשהאקטיביזם הארצי מודרך על ידי הצו האלוקי, נמצא את האיזון המדויק שבין המרגלים למעפילים, ובין המדבר לארץ. רק אז, תהיה העלייה לארץ עלייה אל הקודש, חיבור של אמת בין תורת המדבר לבניין הארץ.
וואו, עמוק ומעורר השראה.
אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל בפסחים (דף פו:): כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה, חוץ מ"צא". ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם "אל תעלו" וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מצא".
ועיין בזהר (ח"ג קס, א) המליץ כל ענין מרגלים על התורה, והיה העונש שלא ישיגוה. ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך, כמו שאמרו ז"ל (דף קה.): חוצפתא מלכותא בלא תגא [ולמדוה מבלעם שאחר־כך הסכים ה' יתברך; כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה.], פירוש: כידוע, "מלכות" הוא כנסת ישראל, ו"כתר" הוא שורש רצון ה' יתברך, ורוצה לומר: ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמה.
והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (דף מט:): בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד "נקבה תסובב גבר", ואין כאן מקומו]. ולכך אמר להם משה: "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא אלא ש"לא תצלח"; ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל: היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
תודה על התגובה המחכמת. אכן דברי רבי צדוק אלו מפורסמים, אלא שהם מחודשים וללא מקור. אם כבר אני סבור יותר שלא היה ממש ציווי מפורש לא להיכנס לארץ, רק סכנה שלא יצליחו מפני שאין ה' בקרבם כלשון הפסוק.
וגם אם נקבל שיש זמן אחר שיצלח, כנראה שזה אך ורק בגלל שיעבור עמנו שינוי דרמטי. השינוי הזה כנראה הוא בעקבות הטעם שכתוב בפסוק ש"אין ה' בקרבכם". ולדעתי יש כאן דבר עמוק, הם בושאי מקיימים את הציוויים, וכפי שאמרו חטאנו לה' וכו', אלא שעדיין לא הבינו שיהדות זה לא לקיים מצוות בלבד אלא ש"ה' בקרבכם". והדרך היחידה הוא ע"י המשכת הגילוי של מתן תורה, שאנחנו נושאים בעצמינו ובתוכינו את האלוקות, ובמילים אחרות ע"י לימוד תורה כנתינתה מסיני (ע"י עולם הישיבות וכו').
זה מזכיר את הלשון של ה' לגבי המאוים "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם". האמינו בה' וקיימו מצוות, אך לא הבינו שה' הוא בתוכם, בגלל זה ברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר..ואכ"מ.
מאמר מאיר עיניים! אלגוריה בהירה ואמיתית. כמובן האתגר הגדול הוא הצעידה בשביל הזהב, והאתגר הקשה מכולם – לצעוד בו ללא שנאות והשמצות…
יפה מאד, רק לא הבנתי מדוע מדובר בשביל זהב שבין חרדיות לבין ציונות הדתית? הרי מתוך המאמר עולה דחיית הגישה החרדית (המסרבת לעסוק בעולם המעשה, כמו העם בחטא המרגלים), ואימוץ הגישה הציונית-דתית – עשייה המחברת בין התורה לבין המציאות? אגב, הרב פפר באחד ממאמריו ציין לדברי הרב ע"י שלזינגר שכתב שחטא המרגלים היה שרצו "רק ללמוד תורה" בלי לעסוק בעולם המעשה.
ראשית, חשוב להבהיר כי לא טענתי שהחרדים הם כהמרגלים ושהציונות הדתית היא כהמעפילים. רק כתבתי שכל ציבור עלול ליפול אליהם כשהם מוקצנים.
המרגלים מבטאים רצון להישאר בעולם רוחני המנותק מן המציאות, והמעפילים מבטאים רצון להיכנס למציאות תוך החלשה מסוימת של התלות ברוח ובדבר ה'. הדרך שאני מציע הוא חיבור ביניהם: להכניס את המדבר אל הארץ, את התורה אל תוך החיים.
לכן איני מזהה את דרכי באופן מלא עם הציונות הדתית, אף שאני מכיר בחשיבות הגדולה של האומה, המדינה והארץ. בעיניי, גם כאשר העיסוק הלאומי והארצי הוא חשוב מאוד, הוא חייב להיות על תנאי אחד יסודי: שהתורה היא המרכז והיא המובילה. זהו הסוד של פרשת "ויהי בנסוע הארון" כספר בפני עצמו ואכ"מ.
לא לחינם התורה קדמה לארץ, היא היסוד והציר שמעניק לכל השאר את מקומו ואת כיוונו, וגם בתוך החיים בארץ היא צריכה להישאר זו שמנהיגה את המעשה ולא נגררת אחריו. וזה יתכן לדעתי רק ע"י בתי מדרשות שהוגים בתורה יומם ולילה.