האור הגנוז של רבי חסדאי קרֶשֹקֶשֹ

שנים רבות לפני שקופרניקוס, האסטרונום שערער את תפיסת חוקות השמים, עמד על הבעיות היסודיות שעוררו תצפיותיו האסטרונומיות, וגלילאו גלילאי, הפיזיקאי הנועז, עורר את חמתה של הכנסייה, נמצא כבר מישהו שפנה לערער על עקרי הפיזיקה של אריסטו ששלטה במערב כ-1500 שנה: רבי חסדאי קרֶשׂקֶשׂ.

רבי חסדאי ב"ר יהודה קרשקש נולד בברצלונה בסביבות שנת ה' אלפים ק' לבריאת העולם, (1340 לספה"נ). באותה העת, הייתה ברצלונה אחד ממרכזי התורה הגדולים, כשבראשה עומד ר' ניסים גירונדי, -הלא הוא הר"ן. רבי חסדאי קרשקש היה אחד משני תלמידיו הבולטים של הר"ן, יחד עם הריב"ש. עם פטירתו של הר"ן – בשנת ה'קל"ו (1376 לספה"נ) – נותרו רבי חסדאי וריב"ש שתי הדמויות  ההלכתיות החשובות ביותר בממלכת אראגון. בתשובות הריב"ש אנו מוצאים כמה וכמה התכתבויות הלכתיות ביניהם, כולל מקרה שבו פסקו השניים יחדיו, במחלוקת שהתגלעה בין שני חכמים באשר למשרת רבנות בצרפת (ריב"ש, רסח-רעב) – שהם למעשה כמעט השרידים הבודדים מפועלו ההלכתי של רח"ק. 

לאחר שריב"ש עזב את הרבנות בסרגוסה, לטובתה של רבנות ולנסיה, קיבל רבי חסדאי את המשרה שהתפנתה. רח"ק היה גם בן בית בחצרם המלכותית של  ז'ואן מלך אראגון ורעייתו, המלכה ויולאנט, שנודעו בפתיחותם התרבותית והקיפו עצמם באנשי רוח. לאחר שנתמנה לרבנות, העניקו לו המלך והמלכה את התואר: "שופט כל היהודים בכתר אראגון", שכלל סמכויות נרחבות.

אך תקופת השלווה לא ארכה זמן רב; בשנת קנ"א (1390), נהרג מלך קסטיליה, חואן הראשון – לאחר שנפל מסוסו בעת רכיבה. את הכתר ירש בנו, אנריקו השלישי, שהיה באותה העת בן אחת עשרה שנה בלבד. מצב זה של אנרכיה, שנחת לפתע על ממלכת קסטיליה, היה כר פורה להסתות קיצוניות נגד יהודים מצדם של כמרים קאסטיליאנים. אירועים אלו התפשטו גם למלכות אראגון, והגיעו לשיאם בפרעות הידועות בכינוי: "פרעות א-ל קנ"א". בין ההרוגים היו ר' יהודה, נכדו של הרא"ש, ובנו של ר' חסדאי – שהיה אז חתן, כפי שכתב ר' חסדאי באגרתו ליהודי אביניון. הפרשה סימנה את התפוררותם של יסודות הקהילה היהודית בספרד, שתולדותיה במקום תמו מאה שנה לאחר מכן, עם גירושם המלא של יהודי ספרד.

נר האלקים וביקורת הרמב"ם

למרות האסונות הכבדים שהיו מנת חלקה של קהילות ספרד, לא רפו ידיו של ר' חסדאי, והוא פעל ללא לאות – מלווה בתמיכתם של המלך חואן והמלכה ויולנאט – לשיקומם של הקהילות היהודיות. בשנים אלו, החל לכתוב את ספרו המונומנטלי: 'אור ה". ספר זה, היה במקור אמור להיות הראשון מתוך סדרת ספרים, לה נועד השם: 'נר אלקים', כפי שפירט ר' חסדאי בהקדמתו. בפועל, הספיק ר' חסדאי לכתוב רק את הספר 'אור ה", בו פרש את משנתו בענייני אמונה, ואת בקורתו הפילוסופית על אריסטו. את החלק השני, אותו רצה לכתוב כנגד משנה תורה לרמב"ם, לא עלה בידו לכתוב.

את עיקר הביקורת התורנית ביצירתו, מפנה ר' חסדאי לעברו של הרמב"ם, כשהוא מבקר הן את מבנהו של היד החזקה – בו נעדרו מקורות הפסיקה – והן את ספר "מורה הנבוכים" של הרמב"ם, שבו נסמך הרמב"ם רבות על אריסטו והפילוסופים, ו"מהקדמותיהם החלושות עשה עמודים ויסודות לסודות התורה". ר' חסדאי מדגיש, שאין עיקר בקורתו מכוונת כלפי הרמב"ם, שהרי "כוונת הרב בזה רצויה", אלא כלפי "עבדים המתפרצים" ש"עברו על שבועתו, והטו דבריו למינות הפך כוונתו". בדבריו הוא מפרט, שהמפגע לא נעצר בפתחם של אותם "עבדים המתפרצים" – אלא המשיך גם אל "השרידים אל דבר ה' החרדים" ש"לא ניצולו מהמבוכה, וכבר דפקתם הבהלה". 

מתוך רצון לסתור את אותה הפילוסופיה המזיקה, ניגש רבי חסדאי להרוס את היסודות עליהם נשענו אריסטו ותלמידיו. לא נסתרה מעיניו של רבי חסדאי עובדת מהפכנותו של המפעל העומד במרכזו של הספר, כפי שהוא מציין בדבריו בפתח הספר. 

מתוך עשרים ושישה העקרונות ("הקדמות") עליהן מבוססת הפיזיקה האריסטוטלית, הפריך רבי חסדאי לא פחות מארבע-עשרה. בכך קבר רח"ק לחלוטין את מה שהיה נחשב עד אז לתכליתו של ההישג המדעי. רח"ק אמנם לא הציע משנה חלופית סדורה, אך המלחמה שניהל נגד אריסטו שחררה את המדע מכבלי הפילוסופיה היוונית, וסללה את הדרך למדע של העת החדשה. 

כאשר הפילוסוף בן המאה ה-16, ג'אנפרנצ'סקו פיקו דלה מירנדולה – אחיינו של הפילוסוף-ההומניסט הנודע ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה – תר אחר מבקרים לאריסטו מימות פילופנוס, אין הוא מוצא אלא את רבי חסדאי קרשקש בלבד – ומעתיק ממנו פרכה אחר פרכה בספרו: "Examen Vanitatis Doctrinae Gentium". העתקות אלו היו המקור הלטיני לספר אור ה' בקרב אנשי רוח אירופיים, שלא יכלו לקרא את המקור העברי. הדמות הידועה ביותר שהושפעה מרבי חסדאי היא דמותו של היהודי-הכופר ברוך שפינוזה, שפיתח את תפיסת המקום, הזמן והאינסוף שלו מתוך תורתו של רבי חסדאי – כאשר הוא לוקח את אלו לכיוונים מרוחקים בהחלט מכוונתו ודעתו של רח"ק. באגרתו על האינסוף, הוא מצטט בשמו של רח"ק את הוכחתו למציאות הבורא כאשר לדבריו היה רבי חסדאי היחיד שהביא אותה כהלכתה.

מקום זמן ואין-סוף

בתוך המסע שהוא מנהל כנגד אריסטו, נוגע ר' חסדאי בנקודות הבסיסיות ביותר של תפיסת העולם, ומערער על מוסכמות וותיקות בנושאים כתפיסת המקום, הזמן ואין-סוף (בלתי-בעל-תכלית, בלשונו של רח"ק). 

ההגדרה של אריסטו למושג: "מקום", הייתה השטח המקיף צורה מסוימת. כך, למשל, יסוד המים הקיף את יסוד העפר, יסוד האוויר את המים, ויסוד האש את כל עולם ארבעת היסודות. מעליהם, היה עולמו של היסוד החמישי – אֶתֶר – שהרכיב את הגלגלים השמימיים. מחוץ לכל אותם היסודות היה אַיִן מוחלט – לא ריק או חלל, או כל דבר מה אחר שניתן להגדירו באיזו שהיא צורה – אפס גמור. 

ר' חסדאי ערער על תמונת עולם זו וקבע שיתכן אינסוף בפועל. היקום כולו יכול להיות אינסופי ומקומו של דבר אינו נמדד בגבולותיו. ההגדרה החלופית של ר' חסדאי למושג המקום היא "הרחקים אשר בין תכליות המקיף" – כלומר, השטח הסופי שתופס החפץ, ביחס למרחב האינסופי של היקום.

גם בנוגע לזמן, רח"ק מעמיד הגדרה אחרת, החולקת לזו של אריסטו; לפי אריסטו, "זמן" יכול למדוד אך ורק תנועה – כמה "זמן" לוקח לרכב להגיע מירושלים לתל אביב. לעומתו, ר' חסדאי טוען שאפשר למדוד אף את המנוחה, ומגדיר לפיכך זמן כ"שיעור התדבקות התנועה או המנוחה בין שתי עתות". לדבריו "מציאות הזמן בנפש". זמן הוא תופעה שכלית, ואין היא תלויה בקיומם של גופים כלשהן במציאות. (מה שעשוי להזכיר לקורא המודרני את גישתו של הפילוסוף בן המאה השמונה עשרה עמנואל קאנט, באשר למושג הזמן). 

פרה קדושה נוספת ששוחט ר' חסדאי היא האמונה האריסטוטלית השוללת את מושג הריק. דעה זו כונתה בימי הביניים horror vacui"" – אימת הריק. הכנסייה הנוצרית החשיבה דעה זו לאחת מהדוגמות שלה, והכריזה מלחמה על ה"כופרים" שהעזו לערער על קביעה זו. מבחינתו של אריסטו, הריק אינו רק בלתי אפשרי אלא גם אבסורדי. לא ניתן לדבר על ריק, מאחר ומושג מעין זה לא יתכן, בהתאם לתפישת המרחב שלו. 

רבי חסדאי קורא תיגר אף על דוגמה זו, ומתאמץ להוכיח "ולבאר שיקרות המופתים ההם, לפי שבזה תועלת אינו מעט בחכמה הזאת". בביטוי האחרון אנו יכולים לראות שרבי חסדאי היה מודע למשמעות הנרחבת שיש לבקרת שהציע עבור מדע הפיזיקה, אף על פי שלא התעניין בכך במישרין. 

נקודה מעניינת נוספת בה נחלק רבי חסדאי על אריסטו, היא סיבת תנועת העצמים. אריסטו חילק את תנועות העצמים לשתיים; ארבעת היסודות נעו מכח שאיפה לשוב למקומם הטבעי – האדמה והמים למטה, ואילו האוויר והאש – למעלה. ההסבר החלופי, אותו מציע רבי חסדאי בתור הצעה, הוא ש"לכולם כובד מה, אלא שיתחלפו בפחות ויותר". יחלפו שנים רבות, עד שאייזיק ניוטון ינסח את השערתו של רבי חסדאי בצורה מתמטית ב"פריניפיקיה" שלו.

למרות מפעלו המונומנטלי, כמו גם התפקיד המרכזי שמילא בשעתו עבור יהדות ספרד וההערכה הרבה שרכשו לו חכמי דורו, שמו של רח"ק ומפעלו הספרותי כמעט ונשכחו לחלוטין.  ייתכן ואחת הסיבות לכך קשורה לסגנון הכתיבה שלו. כתיבתו של רח"ק קשה מאד לקריאה, כפי שהתלוננו כבר תלמידיו. על כך יש להוסיף את העובדה שרבי חסדאי נפטר כנראה בטרם זכה הספר לעבור עריכה מלאה. גורם אפשרי נוסף הוא העיתוי: ספרו של רבי חסדאי הטרים את זמנו, והופיע בשעה שהדעות טרם היו מוכנות לקבל פילוסופיה אחרת מלבד זו האריסטוטלית; מפרשי ה'מורה נבוכים' שבאו אחרי רבי חסדאי, כר' יצחק דון אברבנאל וכר' יצחק בן משה הלוי, בעל ה'אפודי' מתפלמסים בחריפות עם הביקורת האריסטוטלית של רבי חסדאי. מן העבר השני, מתנגדיה של אותה אסכולה לא נזקקו לספר מעין זה; הם פשוט דחו את העיסוק בפילוסופיה על הסף. כך שקעה יצירת מופת בולטת בחדשנותה אל תהום הנשייה.

לקריאה נוספת: זאב הרוי, רבי חסדאי קרשקש; עמנואל יואל, תורת הפילוסופיה הדתית של ר' דון חסדאי קרשקש.

תמונה:איתן96 [CC BY-SA 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)]