מדוע התנגדו החסידים לישיבות?

בשנת תרכ"ב שלח האדמו"ר בעל ה"דברי חיים" מצאנז מכתב שנועד להשיב על טענות שהועלו כנגד החסידים בהונגריה. לפי דבריו של האדמו"ר מצאנז מעלי הטענות כנגד החסידים ביקרו אותם על כך שרמת לימוד התורה במחוזותיהם נופלת מזו של ה"אשכנזים" – קרי, יהודי הונגריה הלא-חסידים.

מחלוקות בין חסידים למתנגדיהם היו מאורע נדיר למדי בהונגריה. החסידות התפתחה שם מאוחר יחסית ולא צמחה לאותם מימדים שאליהם הגיעה בקרב יהודי פולין, ואולי משום כך, לא התפתחה עיונות בין הקהילות. אמנם למרות ששתי הקהילות חיו בשלום זו לצד זו, מתחת לפני השטח רחשה ביקורת הדדית, ובתוכה גם הטענה בדבר התרשלות החסידים מלימוד התורה. ידועה העקיצה המפורסמת של החתם סופר: "החסיד מימין מחלל, והאפיקורס בשמאל זורק ומולל". ברוח זו, ר' מרדכי אפרים פישל סופר, תלמידו של החת"ם סופר (אם כי לא מבני משפחתו) הורה בצוואתו לבניו להקפיד על כך שרוב לימודם יהיה גמרא, וכן שלא להזניח את לימוד המשניות והנ"ך – בניגוד לאלו הלובשים מלבושי חסידים ומתרשלים בעסק הלימוד בכלל ובלימוד הנ"ל בפרט. אולם, החת"ם סופר עצמו שמר הלכה למעשה על יחסים טובים עם רעיו החסידים, ובין תלמידו שבפרשבורג נמנו גם חסידים לא מעטים. לא בכדי הפכה דמותו של החתם סופר לאחת הדמויות המרכזיות בקרב קהילות חסידיות רבות, בפרט אלו שמוצאם מהונגריה.

חרף טענותיהם של מתנגדים שונים, העמידה יהדות הונגריה החסידית שורה של תלמידי חכמים מובהקים ובעלי שם, שבעל ה"דברי חיים" היה מהמפורסמים שבהם. האדמו"ר מצאנז – שמוצאו בגליציה – נמנה על אחד מהלמדנים הבכירים שיצאו מהקלויז של ברודי, שם למד בחברותא עם ר' יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה". אפילו בנו הצעיר של ר' אפרים פישל הנ"ל היה מקפיד לפקוד את ביתו של האדמו"ר מצאנז, שאותו הוא כינה בשם: "צדיק הדור", ואף יעץ לבנו לעשות כן אחת בשנה. 

כך או כך, במשך הזמן החיכוכים בין הקהילות הלכו והחריפו – בעיקר לאור התעצמותה של הפעילות החסידית באזור והקמתם של קהילות חסידיות עצמאיות. עשר שנים לפני שנשלח מכתבו של האדמו"ר מצאנז עלה על כס הרבנות באויהל הרב ירמיה לב, שהיה מתלמידי החכמים הבולטים באותה התקופה בהונגריה ומתנגד חריף של החסידות. ר' ירמיה החריף את הטון כנגד החסידים בעירו עד שהאדמו"ר מצאנז טען שהללו חוששים מללכת ברחובות פן יסקלו.

מנגד, כפי שעולה ממכתבו של אלעזר לב, בנו של ר' ירמיה, הרי שבקרב מחנהו של ר' ירמיה רווחו שמועות על זלזולו של אחד מהרבנים החסידיים בגדולי הדור הקודם וניסיונות להניע את תלמידיו מהעיסוק בלימוד התורה מאחר והוא מעניק "כח לקליפות". העדויות הנזכרות במכתב הינם כולם מכלי שני ויש להטיל ספק במהימנותם, אולם הן עשויות ללמד אותנו על הרוח ששררה במחנות הניצים. ציטוטים ברוח דומה נדפסו גם בספר "ליקוטים מהרב ר' פנחס מקאריץ"; על פי הציטוטים התבטא ר' פנחס שאמנם הדור הנוכחי חלש מקודמיו בלימוד התורה, אך הוא חזק יותר מדורות עבורו בכל הנוגע ליראת שמים. לא בכדי נאלץ האדמו"ר ר' פנחס סכרין מקומרנו להכחיש את הדברים הנדפסים, שלא יתכן ויצאו מפיו של ר' פנחס "שהיה תמיד אפוטרופוס לאורייתא".

עם טענות כאלו התמודד הדברי חיים במכתב הנ"ל. לדבריו, הטענות כנגד רפיון התורה בקרב החסידים מקורם בכך שהחסידים מוכיחים את המתנגדים בענייני יראת שמיים, ובתגובה, הם מתחפרים מאחורי עליונות למדנית מדומה.

אמנם, מתוך תשובתו למדנו גם על מה ביססו המתנגדים את דבריהם; בין הדברים מתייחס האדמו"ר מצאנז לכך שהלומדים החסידים אינם מחדשים חידושי תורה:

האמת שאין מנהג במדינות פולין לפלפל ולחדש חידושים זולת גדול הדור או צורבא מרבנן הראוי להיות גדול הדור ויתר הלומדים פוסקים בתורה ש"ס ופוסקים להבין היטב ומתייגעים על חידושי מהרש"א ז"ל או מג"א להבין כראוי ולא עלתה על לבם לחדש כי יודעים ומכירים ערך עצמם שאין בכוחם לחדש דבר אמת ונכון. לא כן במדינות אחרות; מפלפלים בהבלים, וכל מי שיודע רק מימרא בש"ס תיכף אומר חידושים.

טענה נוספת שעמה מתמודד האדמו"ר מצאנז היא העדרם של ישיבות בקרב קהילות החסידים. גם טיעון זה נדחה, אלא שכאן הוא נמנה מלפרט:

וגם ישיבות אין מצוי במדינותינו מכמה טעמים נכונים כאשר שמעתי ממו"ח ז"ל מלייפניק ז"ל [-ר' ברוך תאומים-פרנקל] הטעם לזה, אבל יושבים חבורות חבורות בבהמ"ד ועוסקים בגפ"ת.

גם ר' צבי הירש פרידמן מליסקא, שעמד בלב המחלוקת עם הרב לב וסיעתו, התייחס לטענה שכנראה תפסה מקום מרכזי בפולמוס:

בעניני תופסי ישיבות שאינם במדינת פולין, הנה גם מנהג זה הוא טוב יותר מכמה טעמים.

בניגוד לאדמו"ר מצאנז, אנו מוצאים בדבריו של ר' צבי הירש הסבר לאותם הטעמים. בדבריו הוא כותב שהלומדים בפולין עדיפים על המתנגדים בהונגריה, שכן הללו "עוסקים בתורה בטהרה"; הישיבות ההונגריות מיועדות לרווקים בלבד, וגורמות לבחורים לאחר את גיל הנישואין שלהם. ר' צבי הירש מבין שהאתגרים הרוחניים שאפיינו את הדור אילצו את ראשי הישיבות להנהיג את ישיבותיהם בדרך זו בבחינת "עת לעשות לה' – הפרו תורתך"; הוא אף מגדיל וטוען שאלמלי ישיבות המתנגדים "היה העולם שמם", אך מכל מקום כאשר מתאפשר הרי שעדיפה היא השיטה הפולנית-חסידית, שבה הצעירים יושבים אצל רבם ורק לאחר החתונה הולכים "אצל הצדיקים שבדור ויושבין בבהמ"ד ולומדים תורה בקדושה ובטהרה".

ר' צבי הירש מבקר גם את העובדה שבישיבות המתנגדים למדו התלמידים הצעירים אצל התלמידים המבוגרים; מלבד העובדה שהנהגה זו מנוגדת לדעתו להלכה, הרי שמבחינה פדגוגית אין הדבר ראוי, שכן התלמיד הצעיר לא יהיה פתוח לקבל מהתלמיד המבוגר יותר. לעומת המתנגדים המחנכים בצורה שמדגישה פחות את יחסי הרב והתלמיד, הרי שהתלמידים החסידים מתאפיינים בכך ש"יש להם אימת רבם – מורא רבך כמורא שמים".

מעניין לציין שלמרות השינויים הרבים שחלו במשך הדורות הרי ששתי הנקודות הללו – גיל הנישואין והיחס לגישתן של הישיבות הליטאיות המעודדות חשיבה ביקורתית – עודן מהדהדות עד היום בצורות מסויימות ומדגישות את ההבדלים שבין שיטת החינוך החסידית לזו הליטאית.

לקריאה נוספת: מיכאל ק' סילבר: "ישיבות אין מצוי במדינותינו מכמה טעמים נכונים": בין חסידים ומתנגדים בהונגריה.