צריך עיון > בין הסדרים > ההבראיסטים באים  

ההבראיסטים באים  

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

תחייתה של הרוח האירופאית בימי הרנסנס הביאה לא מעט אינטלקטואלים ברחבי אירופה להתעניין במקורות העבריים – ביניהם כמרים, מדענים, משפטנים ואנשי רוח מהשורה הראשונה. לתופעה זו פנים יפות, לצד פנים פחות יפות.

ט"ז חשוון תש"פ
 

האציל האיטלקי בעל השיער הערמוני השופע שפסע בקרית הוותיקן בשנת 1484 לספה"נ לא היה מבוגר במיוחד; למעשה, הוא היה בסך הכל בן 21, אך גם הקרדינלים הישישים והמנוסים חששו מפניו, ובפרט ממאות התזות החדשות שחפן בידו. בקשה אחת הייתה בפיו: להזמין את גדולי הכנסייה להתווכח עמו על התזות שניסח על כתבי הקודש ועל הברית החדשה על מנת לאמת או להכחיש אותן.

ראשי הכנסייה ידעו שמאחורי הפנים המחודדות והצעירות מסתתר אחד המוחות החריפים ביותר שידעה אירופה. השמועות ידעו לספר שהאציל הצעיר נהג לצטט את הקומדיה המפורסמת של דאנטה; למרות זאת, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (Giovanni Pico dei conti della Mirandola) גמר אומר להפסיק לצטט את מה שאחרים כתבו או הכתיבו לחשוב. הוא ידע שיש לו את היכולת להפוך את הקערה על פיה, וכך אכן עשה כשפרסם זמן קצר לאחר מכן את "הנאום על כבוד האדם". לימים, נודע החיבור בשמו המאוחר, "המניפסט ההומניסטי", והפך לאבן יסוד במהפכות הרבות שידעה אירופה במאות השנים שלאחר מכן.

לדלה מירנדולה היו אמנם תזות רבות, אך שני רעיונות עיקריים היו עתידים לתת את השפעתם על בני הדורות הבאים. הראשון שבהם הוא האמונה כי האדם בוחר, ללא כל כח חיצוני שיכול להכריע את גורלו המוסרי. הרעיון, שנראה היום מתבקש מאליו, שמט למעשה את הקרקע מתחת לרגליה של הכנסייה הקתולית, שהדגישה את הצורך בתיווכו של אותו-האיש על מנת לזכות ב"גאולת הנפש", והתבססה על המקום המרכזי שמילא הממסד הקתולי בדוקטרינה שלה. לא בכדי, מירנדולה נמנע מלהזכיר במסה שחיבר את תפקידו של אותו האיש בגאולתו האישית של האדם.

רעיון נוסף, מסעיר לא פחות, בא לידי ביטוי בהצהרה שהאמת אינה מצויה בכתבים הנוצריים בלבד, אלא קיימת במגוון רחב של מקורות – מכתבי אפלטון ועד, להבדיל, בתורת הסוד היהודית; ארבעים ושבע מתוך התזות שכתב עסקו בנסיון נאיבי-משהו לבסס דוגמות נוצריות על פי תורת הקבלה היהודית.

החלק האחרון מהווה למעשה מהפכה זוטא בתוך המהפכה הגדולה שעורר מירנדולה. לאחר שנים שהכנסייה עסקה בכתביה-שלה ובכתבי אריסטו ותלמידיו, קרא מירנדולה לפנות אל המקורות העבריים הקדומים, ובפרט אל כתבי הקבלה. מירנדולה לא היה רק מאבות ההומניזם, אלא גם מאבותיה של תנועת ההבראיזם שפשתה בקרב אינטלקטואלים באותה התקופה באירופה. במשך שלוש מאות השנים שלאחר מכן הלכה ההתעניינות בשפה העברית ובמקורות היהודיים וגברה. השליטה בשפה העברית הפכה לסימן היכר לאישיות משכילה ורחבת אופקים; בנוסף לעיון בתנ"ך ובתלמוד, אף נבירה בכתבי הקבלה כדי למצוא סודות קדומים ונשכחים הפכה מחזה נפוץ בקרב חוגים אינטלקטואליים מסויימים.

את המהירות שבה התפשט העיסוק בקבלה אנו יכולים ללמוד מכך ששני עשורים בלבד לאחר שמירנדולה ברח מאימת הכנסייה פרסם יוהנס רויכלין (Johann Reuchlin) את ספרו: "על חכמת הקבלה", בצירוף הקדשה לאפיפיור. רויכלין עצמו נחשף לעולם הקבלה העברי בעקבות מפגש עם מירנדולה, והיה לאחד מראשיה של התנועה ההבראיסטית. בהמשך, פרסם איג'ידיוס ויטרבנסיס (Aegidius Viterbensis) – שכיהן כחשמן והיה ראש המסדר האוגוסטיני – את "הספרון על האותיות העבריות" (יצא לאור בתרגום לעברית עם הערות מאת יהודה ליבס בהוצאת כרמל, תשע"ג), שבו ניסה לשלב מיסטיקה פיתגוראית עם קבלה יהודית, ובכך היה לנושא המשרה הרשמית הבכיר ביותר בכנסייה שעסק במוצהר בקבלה יהודית ואף חיבר ספר בנושא.

ההתעניינות הגוברת בתורות העבריות עודדה מדפיסים נוצריים לעסוק בהדפסתם של ספרי קודש יהודיים, וכך נפתחו בתי דפוס שעסקו בעיקר או אך ורק בהדפסת ספרים תורניים, כדוגמת בית הדפוס שפתח דניאל בומברג (Bomberg) בונציה שקבע את חלוקת הדפים בתלמוד הבבלי המשמשת אותנו עד היום.

עיסוק משותף זה יצר קשרים חדשים רבי אנפין בין יהודים לבין מלומדים נוצריים. חלק מהקשרים הובילו לגישה סובלנית יותר כלפי היהודים, כפי שביטאה למשל עמידתו של יוהנס רויכלין לצד קהילות יהודיות נגד גזרות שריפות התלמוד שהשתוללו אז באיטליה (עליהן נכתב בעבר במדור זה). אולם, לקשרים אלו היו לעיתים גם תוצאות שליליות; בבית הדפוס של בומברג הועסקו יהודים רבים, וחלקם התנצרו בסופו של דבר מחמת החיכוך המתמיד עם רעיהם הנוצריים.

כמובן, לא תמיד העיסוק במקורות יהודיים גרר יחס חיובי כלפי נושאי המסורת (שלפי הגישה ההבראיסטית כלל לא "הבינו" את משמעותה של המסורת שאותה הם נושאים). בין ההבראיסטים הידועים ניתן למנות את מרטין לותר – אבי הכנסייה הפרוטסטנטית. לותר הטיף ללימוד עברית על מנת להשיג הבנה טובה יותר של התנ"ך. לדבריו, בעוד ש"העבריים שותים מן המעיינות" הרי ש"היוונים שותים מן הערוצים, והלטיניים מן השלוליות". אולם, למרות שבהתחלה ביקר את הכנסייה הקתולית על יחסה הקשה ליהודים, בהמשך דרכו פרסם את הספר "על היהודים ושקריהם", שבו הטיף בין היתר להרעיל את בארותיהם של היהודים וטען שהם בעצמם מרעילי בארות וחוטפי ילדים. ספר זה היווה מקור השראה לאנטישמיות המודרנית בגרמניה, ומפגינים נאציים היו מביאים עותקים שלו לנופף בהם בהפגנותיהם.

העיסוק במקורות יהודיים לא נשאר מנת חלקם של מיסטיקנים בלבד; בין הדמויות הבולטות שעסקו ברצינות רבה בכתבים תורניים ניתן למנות את אייזק ניוטון, שאף ניסה לחשב את הקץ על פי ספר דניאל, ושאב השראה רבה מהפרופורציות של בית המקדש. לייבניץ (Leibniz), אף הוא מגדולי הפילוסופים והמדענים, כתב הערות על הספר "מורה נבוכים". ויש כמובן להזכיר את המשפטן האנגלי ג'ון סלדן, שספרו הגדול "משפט הטבע והאומות על פי העברים" היה מחולק לשבעה שערים – כנגד שבע מצוות בני נח. סלדן, שהיה מגדולי הבקיאים בספרות היהודית, ניסה לבסס תפיסה מוסרית ומשפטית על העקרונות התלמודיים כפי שבאו לידי ביטוי בשבע מצוות בני נח. גם המשורר ג'ון מילטון (John Milton), מחברה של הפואמה האפית "גן העדן האבוד", תואר כ"עברי בנשמתו". בתחילת דרכה של ארה"ב נטו המושבות המורדות לאמץ סמלים בעלי אופי עברי והקבילו את מאבקם באימפריה הבריטית ליציאת מצרים. התרבות העברית זכתה להילה רומנטית שנתנה את אותותיה בתחומים רבים ומגוונים.

במובן מסויים, תקופה זו נחתמה כאשר הפילוסוף הבריטי ג'ון סטויארט מיל הוציא לאור את ספרו הנודע "על החירות". בספר זה טען מיל שאי אפשר לבסס מוסר אוניברסלי על הברית החדשה, מאחר שאין לה שיטה מוסרית קוהרנטית, ואילו זו של ה"ברית הישנה" אינה מתאימה לאומות "מתקדמות" כפי שמיל בחר להגדיר. העיסוק בקבלה דעך עוד קודם, ככל שהמדע המודרני הלך והתפתח – אם שכאמור, דווקא ניוטון, שנחשב בעיני רבים לגדול המדענים של העידן המודרני, היה מיסטיקן והבראיסט גדול.

לא בטוח שיש להרגיש צער רב על סיומה של תקופה זו. בעוד היה מי שרצה לראות את הנהירה אחר הקבלה כאות לגאולה הקרבה, הרמ"ק קורדובירו – בפירושו על ספר הזהר – קונן מרות על כך ש"עתה בארץ איטליא שלמדו הכומרים חוכמת הקבלה והוציאוה למינות בעוונותינו". לפחות תופעה זו הצטמצמה עם התגברותה של החילוניות באירופה.

 

לקריאה נוספת: משה אידל, מבוא לספר "נאום על כבוד האדם" מאת פיקו דלה מרנדולה, הוצאת כרמל, 1990; פניה עוז-זלצברגר, "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית", תכלת 13, סתיו תשס"ג.

תגובה אחת על “ההבראיסטים באים  

  • תודה על הפוסט המעניין!
    כמה טוב שבאו המדע והחילוניות וגאלו את התורה משביה! רק חבל שעל הדרך הם גם גרמו ליהודים רבים לעזוב אותה…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל