צריך עיון > בין הסדרים > זיכרון השואה בחברה החרדית: האם מדובר בבדלנות?

זיכרון השואה בחברה החרדית: האם מדובר בבדלנות?

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

לאחר השואה קמו מספר נסיונות לתקן יום תענית לזכר השואה – אולם אלו נתקלו בהתנגדותו החריפה של החזו"א – אולם לאו דווקא מתוך הטעמים שמקובל לחשוב.

כ"ו ניסן תש"פ

גם לאחר יותר משבעים שנה, המתח סביב שאלת הנצחתה הראויה של השואה, או ליתר דיוק: הימנעותו של הציבור החרדי מקביעת הנצחה רשמית ומחייבת, מסרב לרדת מסדר היום הציבורי. בעיני רבים מהציבור החילוני, הסירוב של הציבור החרדי להשתתף בהנצחת השואה הממלכתית נתפסת כחלק מהגישה הבדלנית של ציבור זה, אולם עיון בסוגיא יכול לצייר גם תמונה הפוכה.

ההבדל בין ציבור שומרי התורה והמצוות בארץ אינו רק בשאלת קביעת יום להנצחה, כי אם גם בשאלה מה ראוי להנציח. עוד בשנת 1944, בטרם תמה השואה וכאשר מניין הנספים היה רחוק מלהיות ידוע, העלו פעילים מהשומר הצעיר ובמפא"י את הרעיון לקיים יום שינציח את זיכרון השואה והגבורה – מתוך שימת דגש להתנגדות היהודית לנאצים – בעוד גורמים בציבור הדתי והחרדי הגדישו את החורבן ואת האבל על הנספים. הרבנות הראשית החלה לדון באופן מעשי על קביעת יום הנצחה לנספי השואה בשנת 1946, ושנתיים לאחר מכן התקבלה ההחלטה לקבוע את תענית עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי, ובכך בחרה להשתמש בתאריך קיים, ולא לקבוע יום מיוחד עבור השואה עצמה.

גם היום שנבחר מאוחר יותר על ידי מדינת ישראל לציין בו את זיכרון השואה לא היה תאריך מקורי; כ"ז בניסן היה תאריך שהישוב היהודי בארץ ישראל ציין כבר בשנת 1940 כ"יום זכרון גבורה" להנצחת נפגעי פעולות האיבה – אמנם בניגוד לצום עשרה בטבת הוא עבר הסבה מלאה כך שזיכרונו הקודם נשכח. בהמשך, הנצחת נפגעי פעולות האיבה הועתקה לערב יום העצמאות – גם הוא תאריך שבאופן מקרי נעשה בו שימוש כיום הנצחה עוד לפני קום המדינה. השימוש בתאריך זה וההסמכה לפרוץ מרד גטו ורשה (שחל בערב הפסח) וליום העצמאות שיקפו את הנרטיב שרצה לכרוך את הצנחתה של השואה עם אתוס היהודי הלוחם, ולא עם החורבן.

אמנם, גורמים רבים בציבור הדתי והחרדי לא הסתפקו רק ביום זיכרון ממלכתי, אלא שאפו לעגן את זיכרון הצרות בצורה המסורתית של קביעת יום תענית. בכסלו של שנת תש"ה, עוד בטרם הניחו הנאצים את נשקם, העלה הרב חזקיהו מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים, את הרעיון לקבוע באופן חד פעמי שבעת ימי אבל לאומי, וכן לקבוע יום תענית לדורות. הוא אף ביקש שיחולו בו חומרי תשעה באב, מלבד העובדה שהצום לא יחול מהערב, כמו בליל תשעה באב, אלא מהבקר בלבד – כבשאר תעניות הציבור. הרב מישקובסקי הצליח לגייס את הסכמתם של האדמו"ר מוויזניץ ושל האדמו"ר מסידגורא, אמנם החזון איש והרב מבריסק התנגדו נחרצות. החזון איש הזעיק אליו את הרב בנימין מנדלסון, רבה של קוממיות, והפקיד בידו מכתב עבור האדמו"ר מגור על מנת לבקש ממנו שיתנגד למהלך – כפי שאכן קרה לבסוף.

במכתב שכתב החזו"א הוא קובל: "איך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר בזאת, לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות". הוא מפציר במובילי היוזמה: "אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: 'הלא זה צום אבחרהו' וגו'".

גם הרב מבריסק התנגד להצעה, כאשר הוא מביא ראיה מכך שאנו מציינים את פרעות תתנ"ו בקינות שנאמרות בתשעה באב, ולא הוספנו יום אבל מיוחד לשם כך. ואכן, הרב וואזנר חיבר קינה מיוחדת לתשעה באב המוקדשת להרוגי השואה – אך לא היא ולא קינה אחרת נכנסו בסופו של דבר לסדר הקינות המקובל במרבית הקהילות.

בין אלו שרצו לקבוע יום תענית מיוחד לבין אלו שהתנגדו לכך היו כאלו שהציעו לקבוע את יום כ' בסיוון – תאריך שנקבע בתחילה על גזירות בלוייש שהתרחשו בסוף המאה הי"ב ומאוחר יותר כתענית לזכר נספי פרעות ת"ח ות"ט. אחרים ביקשו לקבוע יום תענית באופן חד פעמי.

תגובתו של החזון איש לכל אחת ואחת מההצעות הינה מעניינת למדי; בנוגע להצעה הראשונה צוטט החזו"א כמי שטען ש"אין אנחנו במדרגתו של הט"ז… הלוא הדורות שיבואו אחרנו יהיו טובים יותר מדור שלנו; איך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם"[1]?

ביחס להצעה השנייה כתב החזו"א תשובה קצרה שנדפסה בקובץ אגרות (ח"א, אגרת ק"א):

אי אפשר לצאת מלהיות נמנה בין בין המון רבבות אלפי ישראל, ולהיות נמנה בין דורשיו ופרנסיו. ויש בזה מן הכמוס וא"א [ואי אפשר] להאריך.

מאחר והחזו"א הצניע את טעמו יהיה זה חסר טעם לנסות ולהפריך השערות בלתי מבוססות, אך ראוי לשים לב לקו המאחד בין מה מאחר והחזו"א הצניע את טעמו יהיה זה חסר טעם לנסות ולהפריך השערות בלתי מבוססות, אך ראוי לשים לב לקו המאחד בין מה שהחזו"א כן כתב בשתי התשובות; בתשובה הראשונה טען החזו"א שהדורות הבאים יהיו טובים מ"דור שלנו" – מה שעשוי להיראות תמוה למי שהורגל בגישה המקובלת של "ירידת הדורות". במכתב השני נראה שהחזו"א מתייחס לעבודה שהיוזמה להנצחת זיכרון השואה זוכה לגיבוי של אלו שאינם נמנים על "המון רבבות אלפי ישראל".

מי הם אותם אלו שאינם נמנים על "המון רבבות אלפי ישראל"? האם מדובר באלו שנטשו את דרך התורה המסורה, או שמא הכוונה היא דווקא להיפך: אלו שעדיין שומרים עליה מכל משמר, ולפיכך מהווים מיעוט קטן מתוך עם ישראל וממילא נעדרי סכמות לקבוע עבורו החלטות?

יתכן והמכתב הראשון שופך מעט אור על דבריו של החזו"א; במכתב הראשון כתב החזו"א שהדורות הבאים יהיו טובים מדורו-שלו. כאמור, במבט ראשון אמירה זו נראית סותרת לעקרון "ירידת הדורות" המקובל מקדמת דנא. אלא שסתירה זו נובעת מכך שרבים נוהגים להביט על ה"דור" במובן מצומצם הכולל בתוכו את תלמידי החכמים ואת ציבור שומרי התורה והמצוות בלבד. אלא שבניגוד לגישה זו – המתעלמת לחלוטין מהרוב החילוני – החזו"א ראה את החילונים כחלק בלתי נפרד מכלל ישראל, והתייחס גם אליהם כחלק מ"הדור". אם מקבלים הנחה זו, ברור מדוע ראה החזו"א את דורו כירוד במיוחד והניח שהדורות הבאים יהיו טובים יותר; לאחר השואה ציבור שומרי התורה והמצוות – שקודם לכן מנה את רובה של יהדות אירופה (בניגוד למה שמקובל לחשוב לעיתים) – הצטמק למימדים מיניאטוריים כמעט. החזו"א הניח – או למצער קיווה – שמצב זה יהיה זמני בלבד, ובדורות הבאים תשוב הדת להיות הגורם הדומיננטי באומה הישראלית.

מסיבה זו, מצא החזו"א טעם לפגם בכך שדור שרבים ממנו לא נמנו עם עדת שומרי ההלכה יקבע תקנות לדורות שיבואו אחריו – שבו חלקם של שומרי התורה והמצוות יהיה גדול יותר. על אותה הדרך, העובדה שהמון העם אינו נשמע לגדולי התורה, פוגעת בסמכותם של אלו שבאים לקבל עבורו החלטות מחייבות. על מנת שתקנה הלכתית תהיה מחייבת היא צריכה להתקבל על רוב הציבור, ואם כן לא ניתן לתקן תענית או תקנה הלכתית מחייבת אחרת כאשר אנו יודעים שמרבית הציבור – שאינו שומר תורה ומצוות – לא יכניס את עצמו בכלל התקנה.

אם לכך הייתה כוונתו של החזו"א, הרי שהוא העניק לציבור החילוני משקל גדול מזה שהעניקו רבים אחרים בציבור החרדי והדתי. שאר הרבנים שבאו לתקן תקנות התייחסו רק אל הציבור הדתי והחרדי כאל נמעני התקנה, מבלי לתת את הדעת על דעתם של החילונים בנושא. מה יהיה דינו של חילוני שחזר בתשובה לאחר התקנה? האם הוא יהיה מחוייב בה? האם העובדה שבשעה שהתקנה התקבלה הוא התנגד לה מתוקף היותו חילוני הינה חסרת משמעות, מאחר ו"קשר רשעים אינו מן המניין"? אפשר והחזון איש סבר שהתשובה לשאלה האחרונה הינה: לא. בניגוד לגישה הבדלנית שהנחתה את אלו שחפצו לתקן תקנה הלכתית מחייבת, החזון איש הביט על עם ישראל כיחידה אחת שאינה ניתנת להפרדה, לטוב ולמוטב.

 


[1] פאר הדור, עמוד קכד-קכה.

תמונה: Dennis Jarvis from Halifax, Canada / CC BY-SA 2.0

8 תגובות על “זיכרון השואה בחברה החרדית: האם מדובר בבדלנות?

  • מעניין, בהחלט הבנה שונה מההיבט הרגיל על הדחייה החרדית ליום השואה. כתוב בצורה חדה וקוהרנטית. יישר כח!

  • מאמר מקורי ומיוחד! נותן זוית חדשה ומרתקת להתנגדות החזו"א לקביעת התענית
    יישר כח!

  • וואו. האמת שמאד מעניין להסתכל על זה ככה.
    המאמר מעוגן בעובדות שנראה לי שהרבה מהציבור לא הכיר בכלל.

    יפה מאד.
    יישר כח.

    לדעתי הנצחת יום השואה כיום בפני עצמו, חשובה מאד. גם לציבור החרדי.
    לפי מה שנאמר פה ייתכן ובאמת היינו חלק מזה אם מלכתחילה זה היה יום שבעיקר מתאבל על הנופלים ולאו דוקא מהלל את ההתנגדות היהודית.

    באופן אישי, אני שואב את האמונה שלי, מדורות קודמים לי. ובפרט מסבי, ניצול שואה, שלמרות מה שעבר המשיך להאמין. הייתי שמח שגם ילדיי ילמדו על השואה ויציינו יום מיוחד לשואה ולהבנה שאנחנו צריכים סייעתא דשמיא שלא ישמידו אותנו גם בעידן המודרני ואין לנו לסמוך על תרבות המערב שתגן עלינו ממשהו…

    • אני מתחבר להדעה להכליל את יום הדואה בתשעה באב שהרי כל הצרות שעובר על עם ישראל הן לכלל והן לפרט הם הכול תוצאה של חורבן הבית וגלות השכינה

  • האמת אין מה להגיב יותר ממה שכתבת כבר לפני התיאוריה שלך ואני יצטט
    מאחר והחזו"א הצניע את טעמו יהיה זה חסר טעם לנסות ולהפריך השערות בלתי מבוססות,
    עוד פעם מאחר והחזו"א הצניע את טעמו יהיה זה חסר טעם לנסות ולהפריך השערות בלתי מבוססות,
    אז למה אתה כן מנסה
    וכן כל הפלפול מוציא מכלום פשט בוא נחשוב מי יכול להיות אלו שאינם נמנים עם רבבות בני ישראל מי הגוים ? אז שתדעו כשמתכוונים לגוים לא אומרים את זה בלשון שאינו נמנים עם רבבות בני ישראל כל בר דעת יבין זאת, ברור שהוא התכוין לחילונים והכותב במקום זאת החליט עם מכתב אחר להגיד שהם כן בתוך הרבבות בני ישראל אני לא מצליח להבין מה לא היה לו ברור מי זה אלו שאינם נמנים עם רבבות בני ישראל
    ומה לא היה טוב לך במה שהחזו"א כתב ברחל בתך הקטנה "איך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר בזאת, לקבוע דברים לדורות. "והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו" ושפלנו בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות".

  • יפה מאוד, הסתכלות חדשה ומאירת עיניים, אף פעם לא חשבתי לפרש כך את דברי החזו"א אבל במובנים מסויימים ההסבר הזה בדעת החזו"א אפילו מסתבר יותר לאור הנתונים ההיסטוריים אז והמאבקים הפנימיים אז בקרב החרדים.

  • ברצוני להאיר נקודה נוספת: מה התוכן שהיה אמור להיות ניצוק אל יום השואה הנ"ל? האם הכאה על חטא שעוונותינו גרמו לשואה? או תפילת ציבור שהקב"ה ינקום את נקמתינו?
    לגבי הסיבה לשואה, היו שאמרו שהיא עונש על חטאינו והיו שאמרו שאין זה יכול להיות, אלא "וידום אהרן" עלינו לשתוק ולקבל,

    ויצויין שבקינות של חכמי אשכנז לאחר מסעי הצלב ישנם במקומות רבים תפילות לנקמה ואין הכאה על חטא.

  • אצטט את הציטוט שלך מהחזו"א "אי אפשר לצאת מלהיות נמנה בין בין המון רבבות אלפי ישראל, ולהיות נמנה בין דורשיו ופרנסיו. ויש בזה מן הכמוס וא"א [ואי אפשר] להאריך." הנך מתייחס רק לחלק הראשון של המשפט, לדעתי החזון איש מתייחס לעצמו כאחד מהמון רבבות ישראל ולא כפרנס המתקן תקנות חדשות, וזה מה שמתכוון בדבריו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל