מבלעם ועד ימינו: השנאה שמעצבת את הציבור החרדי

פרשת בלק מעוררת תמיהה עקרונית. בלעם, הנביא המבקש לקלל, נתקל במחסום אלוקי. אך במקום שהקב"ה ינטרל אותו, הוא בוחר בנתיב מורכב: הפיכת הקללה לברכה. אך כאן מתעוררות שאלות נוקבות:

ראשית, מהי המשמעות של קללה אנושית, חריפה ככל שתהיה, אל מול רצון ה'? הרי מקרא מלא בתהלים "יקללו המה ואתה תברך"?

שנית, מדוע נזקקנו בכלל לברכותיו של בלעם? יתרה מזו, הרי אמרו חז"ל שביקש בלעם לברכם וענה לו ה': 'לא מדובשך ולא מעוקצך', מאחר וכבר מבורכים הם. מדוע א"כ, בסוף בחר ה' לגרום לכך שבלעם יברך אותנו? ואם הרצון היה למנוע את הקללה, הרי כפי שהקב"ה נתן דיבור לאתון, קל וחומר שהיה יכול להשתיק את בלעם?

שלישית, חז"ל מלמדים שברכותיו של בלעם היו כבדות משקל אף יותר מאלו של יעקב ומשה. כיצד ייתכן שדווקא מפי האויב המושבע, שביקש "לקלל", יצאה הברכה הגדולה ביותר?

ורביעית, מהי המשמעות של הפסוק בספר דברים: "ויהפך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה"? משתמע כאן שלא מדובר בהחלפת הקללה בברכה, אלא בטרנספורמציה של ממש, הקללה עצמה הפכה לברכה.

שאלות אלו מוליכות לתובנה מטלטלת: הקב"ה לא ניסה "למנוע" את הקללה, אלא להשתמש בשנאתו של בלעם כחומר גלם. הברכה לא צמחה למרות הקללה, אלא מתוך עוצמתה של הקללה עצמה.

השנאה כדלק לזהות היהודית

כדי להבין זאת, עלינו להפנים שהשנאה לעם ישראל אינה מקרה חולף, אלא רכיב קיומי בזהותנו. לא לחינם חגי ישראל, שהם לב ליבה של החוויה היהודית, מבוססים על ניצחונות מול אויבים המבקשים להשמידנו, החל מפרעה ועד המן. אותם אירועים הם שעיצבו את הלוח העברי ואת הווי חיינו, והם שמכריחים אותנו שוב ושוב להוציא אל הפועל את הברכה הטמונה בנו. היהדות אינה שלמה ללא אנטגוניזם זה; כפי שמלמדת המסורת, "הלכה היא: עשיו שונא ליעקב", והשנאה הזו היא חלק בלתי נפרד מן ההוויה היהודית. ככלל, ככל שניסינו להיטמע ולהיות ככל העמים, ההיסטוריה הזכירה לנו מי אנחנו. "כשיהודי אינו עושה קידוש – הגוי עושה לו הבדלה".

בהקשר זה נהג הרב יהודא ליאון אשכנזי (הידוע בכינויו "מניטו") להצביע על תופעה מרתקת: הזרמים המרכזיים ביהדות נושאים את שמותיהן של המדינות העוינות ביותר בהיסטוריה שלנו: "אשכנז" ו"ספרד", וזה לא במקרה.

מתוך כך אנו למדים על היחס המהותי שבין ישראל לאומות העולם. היותנו עם נבחר אינו תואר העומד בפני עצמו, אלא הגדרה יחסית "אשר בחר בנו מכל העמים", אנחנו נבחרים מתוך האומות, הן אלו שמציבות את המראה שדרכה מתגבשת ומתבהרת נבחרותנו.

כפי שמסביר המהר"ל, ארבע המלכויות מייצגות את ארבע רוחות העולם, וישראל עומד במרכזן; בלי הרוחות, המרכז מאבד את הגדרתו. דרך המפגש המורכב הזה עם המלכויות, העצמנו בכל פעם קומה חדשה של יהדות: בבל תיקנה את הנפש, מדי את הגוף, ויוון את השכל. בכל אורך ההיסטוריה, הפוגרומים והרדיפות היוו תמיד מנוף להתפרצות של אור: כתיבת תורה שבעל פה נולדה מתוך החורבן, הקבלה ותורת האר"י מתוך גירוש ספרד, ומדינת ישראל מתוך השואה.

ולכן, השנאה אינה רק קללה; היא המראה שמזכירה לנו את ייחודנו. כשהביט בנו בלעם, הוא לא ראה עם ככל העמים, אלא עם המצוי במצב קיומי נבדל: "הן עם לבדד ישכון". בלעם ביקש להעניק לנו קללה, אך המילים שבקעו מפיו הדהדו באוזנינו כברכה. ה' לא שינה את המילים, אלא את משמעותן; הוא הפך את השנאה של האויב להצהרה שבה אנו מזהים את סוד עוצמתנו ואת נצחיות ייחודנו.

חסרונות או מעלות: שאלה של מבט

ברצוני להעמיק יותר: הפסוק "ויהפך ה' את הקללה לברכה" מלמד שהקללה עצמה עברה הסבה. בלעם בעצם הצביע על המאפיינים המהותיים ביותר של עם ישראל, אבל עם פרשנות מעוותת.

התלמוד במסכת סנהדרין (קה:) מלמד "מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר מה טובו אהליך יעקב".

כדי להבין זאת, עלינו לעמוד על תכונתו העיקרית של בלעם. כפי שמבואר במשנה באבות, המאפיין היסודי המבדיל בין תלמידי אברהם אבינו לבין בלעם הוא הניגוד שבין "עין טובה" ל"עין רעה".

טעות נפוצה היא לתפוס "עין טובה" ו"עין רעה" כבחירה בין התמקדות במעלות לבין חסרונות, כאילו המציאות מחולקת לטוב ורע מוחלטים. האמת היא ששניהם רואים את אותם נתונים בדיוק, אולם מפרשים אותם בזוויות הפוכות: שלילי או חיובי.

רגילים לדבר במונחי "מעלות" ו"חסרונות", אך במציאות אין תכונות אבסולוטיות. הכל עניין של מבט, איזון ומינון. אדם אינו "בעל חיסרון" מעצם טבעו. קחו למשל אדם בעל אנרגיה מתפרצת: האם הוא "זריז" או "כעסן"? האנרגיה הפנימית הזו היא כוח ניטרלי, אם ינותב נכון, הוא יהפוך לפעלתנות ברוכה; אם לא, הוא יתפרץ ככעס. לראות "חיסרון" זהו כשל של ראייה נקודתית המנותקת מהמכלול, בעוד שלפעמים, דווקא אותה נקודה שנתפסת כחיסרון היא זו שמעניקה את החן והייחודיות לדמותו של האדם.

אף מעבר לכך: בדרך כלל, במקום שבו אנו מזהים 'חיסרון', בדיוק שם מסתתרת המעלה האמיתית. למשל, ילד שמתקשה להקשיב בכיתה אולי סובל מ"הפרעת קשב", אך ייתכן שהוא עסוק במחשבות מורכבות, וכשיגדל יוכל לנהל מערכות רב-תחומיות. מי שהוא תלמיד של בלעם, בעל "עין רעה", רואה רק את הצד הצר והחוסם. תלמיד של אברהם אבינו, לעומת זאת, מחפש את הפוטנציאל, גם באנשי סדום הוא חיפש את הצדיק שיכול לשנות את העיר, כי הוא ידע שהאדם הוא אינסופי ואינו מוגדר רק על ידי מה שנראה לעין ברגע זה.

האויב כבעל המבט המדויק ביותר

כאן עלינו לחזור לבלעם. לבלעם הייתה "עין רעה", אך לפני הכול, הייתה לו עין. הוא ניחן בראייה חדה, קולעת ומפוכחת. יש פתגם שאומר שאף אחד לא מכיר אותנו טוב יותר מהאויב שלנו; האויב מפתח אובססיה כלפינו, הוא חושב עלינו ללא הרף, ובוחן אותנו בזכוכית מגדלת. בלעם, בשנאתו התהומית, זיהה את ה"דנ"א" המדויק שלנו, את הנקודות הכי אינטימיות ומהותיות של עם ישראל.

הוא חשב שהוא מקלל, כי בעיניו הנבדלות הזו היא חיסרון. הוא לא הבין שהאבחנה שלו היא האמת הצרופה, וכאשר מעבירים את האמת הזו תחת העין הטובה של אברהם, היא הופכת להגדרה העמוקה ביותר של הברכה. הברכה הגדולה ביותר שלנו הגיעה דווקא מפיו של בלעם, כי היא הוכיחה שגם מתוך השנאה התהומית ביותר, בוקעת האמת שלנו. זוהי ההפיכה הגדולה: הברכה הגדולה ביותר שלנו בוקעת מהמקום שבו האויב חשב למצוא את סופנו, ומתוך כך אנו מבינים: הקללה היא רק חומר הגלם, והבחירה בברכה היא היא היצירה האמיתית שלנו.

מבלעם ועד ימינו

דינמיקה זו מהדהדת בעוצמה בשיח הישראלי העכשווי. הרצון העמוק של בלעם להסיר את בתי המדרשות שסימלו עבורו את הנבדלות, הפך לברכה הנצחית: "מה טובו אוהליך יעקב". גם כיום, אלו המנסים להילחם בעולם הישיבות ובנבדלות החרדית, אינם אלא ממשיכי דרכו של בלעם. הם אמנם מנופפים בנקודות חיכוך רגישות – אי-נשיאה בנטל, צבא או מיסים – אך הם עושים זאת מתוך ראייה צרה, קטנונית ושטחית. זהו מבט של "תלמידי בלעם": עין צרה שאינה מסוגלת לראות דבר מעבר לשורה התחתונה של החשבון המיידי.

עבור אותם מבקרים, ה"לבדד ישכון" החרדי הוא פגם מוסרי, כיוון שאין להם את הכלים להבין שנבדלות זו היא-היא נשיאת הנטל המהותית ביותר לקיומו של העם הזה. הם פוסלים את מה שהם לא מסוגלים להכיל.

אלא שהתפנית המפתיעה אינה היסטורית בלבד; אם הקב"ה הפך את קללת בלעם לברכה, הרי שזהו חוק רוחני שפועל גם כיום, על תלמידיו של בלעם. וזה בדיוק מה שרואים היום: ככל שהמערכת נוקטת בצעדים דורסניים, מניסיונות כפייה ועד אכיפה משטרתית אגרסיבית המכוונת ספציפית נגד לומדי תורה, היא משיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה. המדיניות שמנסה להפוך את החרדיות ל"קללה" חברתית, הופכת בעצמה למנוף עוצמתי שרק מעמיק ומחשל את הזהות החרדית. הלחץ החיצוני אינו משכנע ואינו משלב; הוא דוחק את הציבור החרדי להתגאות בנבדלותו ולהשתרש עמוק יותר בדרכו. השנאה הופכת, כמעט בעל כורחה, למנוע של התעצמות.

בסופו של יום, השנאה שבחוץ אולי מנסה להגדיר אותנו, אך היא רק מזכירה לנו מי אנו באמת. ומחדד את האמת הפשוטה: התורה היא שורש קיומנו, ובלעדיה אין לנו זכות קיום.

תמונה: Rembrandt, Public domain, via Wikimedia Commons