איך מעשה של הרג הופך לכרטיס הכניסה לכהונה הגדולה?
פנחס בן אלעזר קם מתוך העדה, דוקר את נשיא שבט שמעון והמדיינית, ומקבל על כך שכר יוצא דופן: כהונת עולם וברית שלום. התורה מדגישה שהשכר ניתן לו ישירות כנגד האקט שלו: " וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם… תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
האם ייתכן שדווקא אקט של אלימות יעניק לאדם כהונה, כאשר מהותה של הכהונה היא חסד, שלום וחיבור? יתרה מזו, ההלכה פוסקת שכהן שהרג את הנפש, ואפילו בשוגג, נפסל מעבודה, ואילו פנחס זוכה בזה לכהונה?
תמיהה זו מתעצמת שבעתיים לאור דברי הזוהר הקדוש. פנחס הרי כבר היה כהן מלידה. אלא שהזוהר מגלה כי בעקבות הריגת זמרי וכזבי, נשמתו של פנחס נפגעה והוא אכן איבד את כהונתו, עד שהוצרך לקבל אותה מחדש כמתנה אלוקית. נוצר כאן מעגל בלתי נתפס: אותו אקט עצמו גרם לפנחס להפסיד את הכהונה, ובו-זמנית היה הסיבה שבעטיה הוא זכה בה מחדש בדרגה גבוהה יותר. איך ייתכן שאותו מעשה משמש בעת ובעונה אחת גם כגורם הפוסל וגם כעילת הזכייה?
מהי הגדרתה האמיתית של ה"קנאות"? המושג עלול לעורר לעיתים רתיעה כאילו מדובר באקט אגרסיבי או קיצוני. מנגד, התורה רואה במעשה פנחס אקט של גבורה עילאית המביא לשלום ולכפרה. כיצד מכיל מושג אחד קטבים מנוגדים כל כך, אלימות מחד, ושלום ובניין רוחני מאידך?
מעבר לכך, עלינו לברר: מהי הגדרתה האמיתית של ה"קנאות"? המושג עלול לעורר לעיתים רתיעה כאילו מדובר באקט אגרסיבי או קיצוני. מנגד, התורה רואה במעשה פנחס אקט של גבורה עילאית המביא לשלום ולכפרה. כיצד מכיל מושג אחד קטבים מנוגדים כל כך, אלימות מחד, ושלום ובניין רוחני מאידך?
כדי לרדת לשורש העניין, עלינו לצלול אל עומק מושג הכעס והקנאות, על פי דרך המלבי"ם בפירושו לפרשה.
בין כעס חיצוני לחמה פנימית
המלבי"ם עומד על שינוי לשוני בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו. בחטא בעל פעור, כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב, נאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל". לעומת זאת, לאחר מעשה זמרי, מתארת התורה את פעולת פנחס במילים: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי". מהו ההבדל בין "אף" ל"חמה"?
המלבי"ם מחלק בין שני מנגנונים שונים לחלוטין של כעס, המכתיבים גם שתי דרכים שונות לרגיעה:
- כעס חיצוני ("חרון אף"): זהו כעס תגובתי וממוקד. משל לאב המכה את בנו לצורך חינוך, אך בלבו הוא עדיין אוהב אותו. בכעס מעין זה, הרגיעה מושגת על ידי סילוק הגורם שהביא לכעס. ואכן, בתחילה ציווה ה' את משה "קח את כל ראשי העם והוקע אותם" – פעולה נקודתית שנועדה להסיר את חטא בעל פעור, ומכיוון שהוסר הגורם, חרון האף נעצר.
- כעס פנימי ("חימה" או "קנאה"): זהו כעס עמוק השמור בלב, הנובע מפגיעה בליבת הזהות ובכבוד המחולל. כאן טמון החידוש הגדול: במצב של "חימה", לא מספיק לסלק את הגורם שהביא לכעס. החמה הפנימית דורשת מוצא; היא אינה ניתנת להרגעה אלא על ידי הוצאתה לפועל, בדרך של פירעון ונקמה.
מעשה זמרי עורר את אותה "חימה" פנימית שאינה נרגעת בסילוק הגורם בלבד. חטא זה נגע בליבת הקשר המוחלט בין עם ישראל לקב"ה, שכן כדברי הרמב"ם, בועל ארמית נחשב כמי שמתקשר בעבודה זרה. וידועים דברי רמב"ן, כי המושג "קנאה" בתורה מופיע אך ורק בהקשר של עבודה זרה. החילול ההמוני הזה עורר למעלה "קנאה" ו"חימה", כעס פנימי אלוקי שלא היה נעצר בענישה שגרתית, אלא דרש לצאת אל הפועל, דבר שהיה מוביל חלילה לכלות את העם כולו במגפה ("וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"). כדברי רש"י, קנאה פירושה "מקנא ליפרע" – זוהי אנרגיה שחייבת פירעון ופעולה ואינה ניתנת למחילה סתם כך.
פנחס כצינור לחמה האלוקית
בנקודת שבר זו, שבה שום כפרה שגרתית לא יכלו להועיל משום שהחמה הייתה חייבת לצאת לפועל, התגלתה גדלותו של פנחס. פנחס לא פעל מתוך מניע תועלתי מרוחק כדי "לפתור את הבעיה" או לבקש מהקב"ה להירגע. הוא גם לא הסתפק ב"להסיר את הגורם לחטא", אלא "קנא את קנאת ה'", הוא חווה שותפות עמוקה בתחושה של השכינה; הוא הרגיש את חילול כבוד ה' כאילו היה זה חילול כבודו שלו, ונכנס ל"נעליו" של מקום.
מתוך השותפות הרגשית המוחלטת הזו, פנחס פעל כשליח שהמשיך את החמה של ה' ותרגם אותה לכדי פעולה עלי אדמות. הוא לקח את אותה אנרגיה סוערת של נקמה ופירעון שהייתה אמורה להתפרץ מלמעלה ולכלות את הכל, והוציא אותה לפועל בעצמו, למטה, באופן ממוקד ומדויק על הראשים האשמים. מכיוון שהחמה האלוקית מצאה את ביטויה ויצאה לפועל על ידי פנחס, היא באה על סיפוקה ורגיעתה, והנגף נעצר. נמצא מקנא למטה ואין צורך בקנאה למעלה.
זהו דבר נדיר ועצום: היכולת המוחלטת הזו לבטל את הרצון העצמי, לחוש את כאבה של השכינה, ולהפוך לזרוע המבצעת של החמה האלוקית עלי אדמות.
מעשה זה דרש השתתפות אלוקית כה עמוקה, עד שחז"ל מתארים שרשרת של ניסים שליוו את פנחס. פנחס פעל בתוך הממד האלוקי, כהמשך ישיר של היד האלוקית.
בכך מתבארת היטב שייכות הכהונה. הכהן מוגדר בגמרא כ"שלוחא דרחמנא" (שליח המקום). השליחות האמיתית אינה רק ביצוע טכני של ציוויים, אלא היכולת להזדהות באופן מוחלט עם השולח – "שליח כמותו". פנחס, שהוכיח כי הוא מסוגל לחוש את כאבו הפנימי של מקום ולהוציא לפועל את רצונו וחמתו, נמצא ראוי מכולם להיות השליח הנצחי המקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
בכך מיושב גם עומק הפרדוקס של הזוהר הקדוש: המעשה של פנחס כאקט פיזי של הרג אכן פסל את כהונתו המקורית שהייתה מבוססת על סדר העולם הטבעי. אך דווקא מתוך הביטול המוחלט של נשמתו למען השכינה, נולדה בו נשמה חדשה, נעלה בהרבה. הכהונה שקיבל מחדש לא הייתה שחזור של הישנה, אלא כהונה מסדר גודל אלוקי אחר, כהונה שנולדה מתוך הזדהות טוטאלית עם השולח, והיא-היא השורש האמיתי של השלום.
תורת הכעס: שיעור בנפש האדם
מעבר לעומק הלמדני, טמון כאן יסוד פסיכולוגי וחינוכי כביר לחיי היום-יום שלנו, ביחסינו עם ילדינו, בני זוגנו והסובבים אותנו.
כאשר אנו נתקלים בכעס אצל הזולת, עלינו לאבחן תחילה את מקורו. אם מדובר בכעס תגובתי וחיצוני ("חרון אף"), הרי שהפתרון הוא טכני: הסרת הגורם המפריע או תיקון טעות נקודתית יביאו לרגיעה מהירה.
הדרך היחידה להשיב את החמה, כפי שמלמדנו פנחס, היא דרך האמפתיה, השותפות הרגשית וההכלה. עלינו להיכנס לנעליו של האדם הכועס, להרגיש את כאבו מבפנים ולתת לו תחושה שאנו שותפים מלאים לסערת רגשותיו.
אך לעיתים, אנו פוגשים בכעס פנימי ועמוק, "חימה" הנובעת מתחושת איום על עצם קיומו של האדם, מפגיעה בזהותו או מקנאה עמוקה. במצב כזה, הניסיון "לפתור את הבעיה" בצורה הגיונית או מרוחקת, או הציפייה שהאדם פשוט "ימחל ויעבור על מידותיו", לא יועילו ואף יחמירו את המצב, משום שהכעס הפנימי הזה חייב מוצא ואינו נרגע בסילוק הגורם.
הדרך היחידה להשיב את החמה, כפי שמלמדנו פנחס, היא דרך האמפתיה, השותפות הרגשית וההכלה. עלינו להיכנס לנעליו של האדם הכועס, להרגיש את כאבו מבפנים ולתת לו תחושה שאנו שותפים מלאים לסערת רגשותיו. רק כאשר הכועס מרגיש שיש מי שמלווה אותו, מבין את כעסו ומאפשר לו להוציא את האנרגיה הזו בצורה מוגנת, ממוקדת ומבריאה, החימה הפנימית שבו נרגעת, והופכת בסופו של דבר לברית של שלום.
תמונה: David Martin (1639–1721), published in Amsterdam by Pieter Mortier I (1661–1711), Public domain, via Wikimedia Commons
