תם עידן רב ותלמיד?

משהו עמוק ויסודי משתנה לנגד עינינו במבנה החברתי של המאה העשרים ואחת. אם בעבר העולם נע על ציר אנכי, של מעלה ומטה, סמכות וכפיפות, משפיע ומקבל, הרי שהיום הציר הופך לאופקי, שטוח ושוויוני יותר מאי פעם. נדמה שאנו חיים בעיצומו של עידן מעבר קיצוני, שבו הסמכות המכתיבה נשחקת בכל המישורים.

זה מתחיל בגרעין היסודי ביותר, במרחב המשפחתי והחינוכי, שבו הדיסטנס המסורתי בין אבות לבנים ובין מורים לתלמידים הולך ומצטמצם. זה ממשיך בעולם התעסוקה, שבו הדגם הקלאסי של "פועל ומעביד" הולך ונעלם לטובת דרישה לשותפות, מימוש עצמי והגעה מהירה אל התוצאה התכליתית. וזה מתרחב אל מבט תרבותי וגלובלי רחב, החל מתנועות פמיניסטיות ועד למאבקים למען הגנת החיות, המבקש לפרק מחיצות של עליונות והיררכיה, ולהחליפן בהכלה, חמלה ואמפתיה.

במבט שטחי, קל לפטור את התהליכים הללו כ"ירידת הדורות" או כפריקת עול מודרנית. אולם במבט תורני עמוק, אם נחזור אל פרשת השבוע שלנו, נגלה שייתכן שיש כאן תהליך רוחני קוסמי עמוק בהרבה.

טענת קורח והתזמון של אחרית הימים

התביעה הזו לשוויוניות מוחלטת ולביטול המעמדות אינה המצאה חדשה; היא מהדהדת את קריאת התיגר הידועה של קורח ועדתו: "כִּי כל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קהַל ה'". טענה זו אינה נשמעת בהכרח כקנטרנות בעלמא, אלא כעמדה אידיאולוגית: אם ה' נמצא בתוך כל אחד ואחד מישראל, לשם מה נצרכים מעמדות? מדוע יש צורך במתווכים?

ובאמת, ידועים דברי האר"י ז"ל (המובאים בפרי צדיק) שמגלה רמז מדהים בפסוק "צדיּק כתמּר יפְרָּח" סופי תיבות קרח. הרמז הזה מלמד שבאחרית הימים קורח עתיד לעלות מן הארץ ולהתגלות כצדיק. במילים אחרות, קורח לא טעה בתוכן דבריו, אלא בתזמון בלבד; הוא חזה את העולם המתוקן שלעתיד לבוא, עולם שבו אכן תתבטל ההיררכיה, והאור האלוקי יאיר בכל אחד בשווה, ללא צורך במחיצות ובמעמדות.

חטאו של קורח היה שהוא ביקש לנהוג לפי סדר עולם הגאולה בתוך עולם התיקון.

מדוע בזמנו של קורח ההיררכיה הייתה הכרח מוחלט, ומה הפונקציה שהיא שירתה בדרך?

 

האמצעי והדרך: משה ואהרן כצינורות

הטעות הפונדמנטלית של קורח הייתה ההנחה שהקדושה היא מצב סטטי, נתון קיים: "כל העדה כולם קדושים". אולם בעולם הזה, הקדושה אינה מציאות מוגמרת אלא עבודה מתמדת ותובענית של החדרת האלוקות לתוך חיי החומר והחול.

בגלל המרחק המובנה בין הרוח המוחלטת לחומר המוגבל, העולם אינו יכול להכיל את האור האלוקי בבת אחת. החיבור בהתחלה יכול לבוא אך ורק דרך מערכת של "משפיע ומושפע", היררכיה המשמשת כצינור להורדת השפע הרוחני בהדרגה. בשביל שהעם יתחבר אל הקדושה, היה חייב צינור כמשה ואהרן שיגשר על פני המרחק העצום הזה.

נכון שכל העדה כולם קדושים, אך מה שקורח לא ראה הוא, שכל קדושתם של ישראל באותו הזמן נבעה והתקיימה אך ורק מכוחם של משה ואהרן. הם היו המקור המקשר, כפי שכותב שפת אמת.

ומאחר שתפקידם הוא להיות צינור בלבד, המוליך את האור האלוקי אל העם, הרי שהם נדרשו לביטול עצמי מוחלט: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". למשה ואהרן אין מציאות עצמית; כל מהותם היא להיות דף חלק ונקי, שדרכו עוברת התורה בצורה אובייקטיבית וטהורה אל העם.

 

הארכיטקטורה של השינוי: למה זה קורה עכשיו?

אם ההיררכיה היא הדרך להחדיר את האלוקות, הרי שהשינויים הדרמטיים שאנו חווים בדורנו מעידים כי אנו מתקרבים אל היעד, והצינורות הישנים מתחילים לפיכך להתפוגג. התשתית הטכנולוגית והנפשית שבורא העולם הטביע בדורנו משמשת כחממה לביטול הדרגתי זה של ההיררכיה:

• מהירות הפרוגרס והטכנולוגיה: בעבר, הפער בין הדורות היה קטן ואיטי, וכמעט ולא היה מורגש מלבד העובדה שזה מבוגר וזה ילד; זקנת הדור הייתה מקור הידע. כיום, קצב השינוי כה מהיר, עד שהצעירים מנווטים בעולם החדש במיומנות רבה יותר מהוריהם. כתוצאה מכך, ההורים הופכים הרבה פחות מבעבר למקור השראה בלעדי עבור ילדיהם. מציאות זו מחלישה את הסמכות ההורית המסורתית ומחייב מעבר ליחסים המבוססים על ידידות והכוונה בגובה העיניים.
• דמוקרטיזציה של החכמה: בעידן של רשתות מידע ובינה מלאכותית, הנגישות המוחלטת לכל מידע מצמצמת את פערי המעמדות בין "היודע" ל"אינו יודע". הידע אינו עוד נחלתה של עלית מצומצמת.
• איבוד אפקט הדמיון: המדיה והחשיפה הדיגיטלית שוברות את המסתורין. כשהכל שקוף ונגיש, ה"מרחק" המלאכותי והדיסטנס שהיו נצרכים בעבר כדי לשמר סמכות הולכים ונעלמים.
• עידן הפסיכולוגיה והאמפתיה: הכניסה של השיח הפסיכולוגי דורשת מאיתנו להבין את האחר מתוך מקומו, מה שמייצר "טשטוש זהויות" זמני לצורך התחברות. ההורה נדרש 'להנמיך' את עצמו כדי להבין את הילד, ובכך האמפתיה מרככת ומורידה מן הסמכות הנוקשה.

בין רב לתלמיד: פן מסוים של התכללות

השינוי הגלובלי באופי הסמכות אינו פוסח על כותלי בית המדרש, ואני מציע – בזהירות – לראות בכך פן מסוים של התפתחות רוחנית חסרת תקדים. ככל שאנו מתקרבים אל קץ הגלות, מעמדו של התלמיד משתנה: הוא מפסיק להיות רק עוד חוליה בשרשרת המסירה של התורה, והופך להיות קצה התכלית שלה. המהפכה האמיתית בדורנו נוגעת לעצם העתקת מרכז הכובד אל מעמדו של התלמיד.

המבנה המסורתי של רב ותלמיד נשמר כל עוד התלמיד נתפס כחוליית מעבר, שכל תפקידה הוא להפוך לרב בעתיד כדי לייצר תלמידים נוספים. אולם כעת, בנקודת הקצה, המערכת משתנה: התלמיד הופך לבחינת מלכות, הספירה האחרונה שאינה מעבירה הלאה, אלא קולטת לתוכה את כל האורות, מכילה את הכל ומבטאת את הכל במציאות. במצב זה, התלמיד אינו עוד צינור זמני בשרשרת, אלא הוא עצמו נקודת השיא והתכלית שלשמה ניתנה התורה. הגעה זו אל ה"קצה" מעניקה לתלמיד חשיבות עצמית מוחלטת: המקבל הופך למטרה הסופית של המערכת כולה.

הבנה זו מעניקה משמעות סימבולית לסיפור המפורסם בהגדה של פסח: "מעשה ברבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא, ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם, ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

שמעתי לבאר פעם: ה"לילה" מייצג את עידן הגלות, אך ה"שחרית" מייצגת את אור הגאולה. על פי זה, הרגע שבו "באו תלמידיהם" ומפסיקים את הרבנים נושא משמעות סמלית עמוקה: התלמידים הם אלו שמבשרים לרבותיהם שהלילה הסתיים, וכי הגיע הזמן לעבור למבנה החדש, לתת את המקום לתלמיד. בנקודת המעבר הזו, התלמיד חדל מלהיות רק צינור להעברת השמועה, והופך לבחינת מלכות המכילה ומבטאת את האור בעצמה. כשהגאולה מפציעה והשמש עולה, התלמידים מזהים שהתיווך הסיים, ומושג הרב והתלמיד מתעלה אל חזונו המקורי של משה רבינו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים". [חשוב להדגיש, אין זו ביטולו של קשר הרב והתלמיד, אלא זיכוכו והתעלותו; ממערכת של תלות והיררכיה למפגש עמוק יותר של גילוי משותף.[

נבואה זו מקבלת את ביטויה המפורש ביותר בדברי ירמיהו, המתאר את המציאות הרוחנית של קץ הימים: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג).

על ציר זה יובן גם המושג "מצוות בטלות לעתיד לבוא". מצווה מניחה מרחק בין המצווה העליון לבין האדם התחתון הזקוק למעשה החיצוני כדי להתקשר. אך כשהעולם יגיע אל תכליתו, האור האלוהי ינבע מתוך האדם עצמו באופן עצמי וישיר.

 

זה לעומת זה: בין טשטוש התרבות להתכללות הקודש

אנו רואים כיום כיצד התהליך הזה, בלכתו לעבר ביטול ההיררכיה בעולם הכללי, מגיע למחוזות מבהילים של אנרכיה, פריקת עול, וטשטוש קיצוני של זהויות – ובמרכזן מחיקת ההבחנה הטבעית בין זכר לנקבה.

השורש הפנימי של מציאות זו טמון בכלל של "זה לעמת זה עשה האלקים". חכמת הנסתר מלמדת כי כל אור רוחני ענק שעתיד להתגלות בעולם, מופיע תחילה בצורתו החיצונית והמקולקלת, בתוך ה"קליפה". הפוסט-מודרניזם העולמי אכן מפרק את ההיררכיה ואת הזהויות, אך הוא עושה זאת בדרך של הרס ומחיקה; הוא מבקש לטעון שאין אמת, אין תפקיד, ואין כל מהות מובחנת בין איש לאישה או בין רב לתלמיד. אולם, הקלקול החיצוני הזה אינו אלא שיקוף הפוך לאותו אור גדול של עולם התיקון, המבקש לפרוץ כעת אל תוך הקודש.

אך בקדושה, ביטול ההיררכיה אינו מחיקת הזהות, אלא התכללות.

דוגמה מובהקת למבנה זמני זה אנו מוצאים ביחסי איש ואישה לאחר החטא: "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". ה"ממשל" וההיררכיה הללו אינם תכלית נצחית, אלא כלי זמני שנולד מתוך המרחק הרוחני והמסכים שיצר החטא, הדורשים חיבור דרך ציר של משפיע ומקבל.

אך בסוף, באחרית הימים, בנקודת הקצה של המלכות, המבנה הזה עתיד להתהפך. כפי שמתנבא ירמיהו: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". בשחרית של הגאולה, לאחר שהאלוקות כבר הוטמעה בלבבות לאורך דורות של עבודה, לא יהיה עוד צורך בממשל או תיווך. החיבור יבוא מתוך שוויוניות מלאה והתכללות גמורה, מבלי שהאחד יבטל או ימחק את רעהו.

כאשר ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו את קץ הימים, נסתלקה ממנו שכינה. הרמב"ם מפרש את המעמד ההוא בכך שיעקב כינס את בניו ו"צִוָּם וְזֵרְזָם עַל יִחוּד הַשֵּׁם". גילוי הקץ המבוקש הוא-הוא גילוי ייחוד השם המוחלט, שבו הכל אחד. הסיבה שנסתלקה ממנו שכינה היא שהעולם עדיין לא היה מוכן. היה צורך תחילה בעידן ארוך של "פירוד השבטים", שבו כל שבט מחדד את דגלו, מהותו וגונו המיוחד. רק אחרי שכל זהות התבררה וצמחה בכל תוקפה, אפשר להתחיל להגיע לחיבור ושוויוניות באחרית הימים, מבלי שהאחד יבטל את השני.

אנו רואים ניצוצות של התכללות זו בקדושה דווקא בתקופה האחרונה, למשל בשיח החדש והמכיל המתפתח בין מגזרים שונים בתוך הציבור הדתי (כמו בין חרדים לדתיים לאומיים). המחיצות הנוקשות של העבר מתרככות לא מתוך אובדן הדרך או טשטוש עקרונות, אלא מתוך הבנה שישנה תורה כוללת הרחבה דיה להכיל את הגוונים השונים מתוך שותפות והערכה הדדית.

 

סיכום

העולם שבו אנו חיים עובר טלטלה עמוקה, ומבני הסמכות הישנים הולכים ומשתנים. אך במקום להיבהל מקריסת הכללים, עלינו לזהות את המגמה הרוחנית המסתתרת מאחוריהם: העולם צועד, לאט ובחבלי לידה, אל הגשמת חזונו המקורי של קורח, לא כפי שביקש לממש אותו בטעות ובטרם עת, אלא כפי שהוא עתיד להתגלות באחרית הימים, כאשר כל אדם מישראל ישא את האלוהות בקרבו, וכולם ידעו את ה' למקטנם ועד גדולם.

---