בשנת 1662 הופיע רופא מלומד, בוגר האוניברסיטאות הידועות אוסונה וסלמנקה, בקהילה היהודית הפורטוגאזית שבאמסטרדם. עד לאותה העת הוא נודע בשם ד"ר באלטאסאר אלוואריס די אורוביו, אבל מאחר והרגיש שהגיע סוף-סוף לחוף מבטחים, הוא בחר לשנות את שמו ליצחק אורוביו די קסטרו. בכך אישר למעשה את החשדות שהעלתה האינקוויזיציה כנגדו לפני שנים אחדות ושבעטיים נאלץ לעזוב את ספרד.
***
יצחק אורוביו די קסטרו נולד בברגנסה בסביבות שנת 1617. כלפי חוץ, ניהל יצחק אורוביו חיים של נוצרי אדוק ומשכיל; בשנת 1636, לאחר שהיו מאחוריו כמה שנים של לימוד אקדמי, הוא התקבל ללימודים בבית ספר תיאולוגי, ושנה לאחר מכן כתב פואמה ארוכה על מגפת הדבר שהכתה במאלגה, עמוסה במוטיבים נוצרים למכביר. את קירות ביתו של אורוביו עיטרו דיוקנאותיהם של יוחנן המטביל, אותו האיש ודמויות נוצריות אחרות.
אמנם, מתחת למעטה התמים הסתתרו אי-אלו רמזים שיכולו להעיד שאורוביו זה אין תוכו כברו; בפואמה הנוצרית שכתב היה קטע שבו בחר לתלות את המגפה בכך שבני העיר חטאו בהחזקה בדעות כפרניות. בניגוד לשאר בתי השיר, כאן בחר אורוביו להשתמש בכינוי בלתי-נוצרי בעליל על מנת לתאר את הא-ל: "עילת העילות" – ונמנע מאיזכורם של מוטיבים נוצרים מסויימים; כמו כן, לצד הדיוקנאות הנוצריות בלט דיוקן נוסף, בו נראה יעקב נלחם עם מלאכו של עשיו – רמז עבה לדמותו של היהודי הנלחם כנגד אדום המודרנית, הלוא היא הנצרות הקתולית. מלבד זאת, לצד אביזרי הפולחן הנוצריים שבלטו בטרקלין היו גם זוג פמוטים ששימשו את בני המשפחה.
ביולי של שנת 1654 נעצר יצחק אורוביו על ידי האינקוויזיציה בסביליה בחשד להתייהדות. במשך שנתיים גבתה האינקוויזיציה עדויות שונות שהראו שלא זו בלבד שהלה שמר אמונים לדת משה, אלא שאף היה לו מעמד של מנהיג רוחני בקרב קבוצה של אנוסי המקום; הוא ציווה על קרוביו לצום ביום הכיפורים וקרא בפניהם בספר תפילה יהודי.
לאחר שנתיים של חקירות הותרה חזרתו של יצחק לחיק הכנסייה, אך הוא נאלץ לעזוב את סביליה. יצחק אורוביו נדד לצרפת, ומשם המשיך לאמסטרדם הליברלית והחופשית. שם, כאמור, הוא חזר בגלוי ליהדותו והחל להתערות בקהילה היהודית המקומית.
***
התופעה של בן למשפחת אנוסים שחוזר בגלוי ליהדותו לא הייתה זרה לבני אמסטרדם; הולנד נודעה באותם הימים בשל הלך רוחה הסובלני שנבע מכח היותה ממלכה פרוטסטנטית, שבאיה לא נאלצו לחשוש מאימת האינקוויזיציה ומשטר המחשבות של הכנסייה הקתולית ברומא. במהלך המאה השבע עשרה מצאו אנוסים רבים מפלט בארץ זו, והקהילה היהודית באמסטרדם הפכה להיות למעשה הקהילה היהודית הראשונה שמתמודדת עם מסות גדולות של יהודים "בעלי תשובה" במובן המודרני של המילה.
אלא שאליה וקוץ בה; הסובלנות הגדולה שגרמה ליהודים רבים לשוב לחיק אמונתם הייתה כר פורה גם לזרעי פורענות. ליהודים האנוסים לא הייתה מסורת הלכתית ברורה, והאמונה היוקדת שעליה הגנו בחירוף נפש קיבלה לרוב פרשנויות עצמאיות שהיו זרות לעולמם של היהודים שומרי ההלכה. חלק מהפרשנויות היו נגועות למעשה בסינקרטיזם, ושילבו בלא דעת מוטיבים נוצריים עם שביבי מסורת יהודיים; אחרות היו בעלות אופי אינדיבידואלי-פנימי, וצביון זה התקשה לעכל מסגרת דתית עם דגש על שמירה קפדנית של הלכות ועל תוקפה הבלתי מעורער של סמכות חכמים.
הבעיה הגדולה מכל הייתה שהמתח בין האנוסים למסגרת הנוצרית שלה היו כפופים בעל כרחם במשך שנים רבות גרם להם לפתח גישה ביקורתית-פילוסופית כלפי הדת בכלל ומוסדות דתיים בפרט. החירות החדשה איפשרה להם לחזור אל אומתם, אבל הגישה הביקורתית שלהם כלפי הדת לא תמיד נעלמה עם השיבה. החירות במסגרת היהודית איפשרה להם להביע בגלוי מחשבות שהיו נצורות בליבותיהם במשך שנים ארוכות. וכך, הרהורי הכפירה שהיו מכוונים עד עכשיו כלפי הדת הרודנית שמשלה בחייהם הופנו לעיתים אל זו שרק עתה פסעו בה את פסיעותיהם הראשונות.
קצת יותר מעשרים שנה קודם הגעתו של יצחק די-קסטרו לאמסטרדם, שם האנוס לשעבר, אוריאל ד'אקוסטה, קץ לחייו, לאחר טקס משפיל שעבר על מנת לשוב לחיק הקהילה. ד'אקוסטה היה אנוס שחזר לחיק היהדות, אלא שלאחר שעשה כן החל לפרסם את דעותיו, לפיהם המסורת הרבנית אינה תואמת כביכול את היהדות האותנטית, התנכי"ת. ד'אקוסטה הורחק מהקהילה כמה פעמים, ובכל פעם ביקש לחזור – אך המשיך לעמוד במריו. בפעם האחרונה חזרתו הותנתה בכך שיעבור טקס משפיל שבמהלכו עליו לשכב בפתח בית הכנסת כאשר בני הקהילה עוברים עליו לאות בזיון. בעקבות טקס זה, התאבד ד'אקוסטה ביריה, לאחר שנכשל בניסיונו להרוג את דודו.
כמה שנים מאוחר יותר, היה זה חבר נעוריו של יצחק אורוביו שהוחרם על ידי הקהילה בשל דעותיו הכפרניות: חואן-דניאל דה פראדו, שאותו הכיר אורוביו מימיו בבית הספר התיאולוגי שבספרד. דה פראדו היה גם ידידו ושותפו-לחטא של ברוך שפינוזה, שאף הוא הגיע ממשפחת אנוסים שחזרה ליהדות באמסטרדם.
מיודענו, יצחק די-קסטרו, התמודד גם הוא עם קשיי חזרה אלו. הוא היה צריך לעבור דרך ארוכה מהרגע שנחשף ליהדות האותנטית ועד שלמד לחיות איתה בשלום. לבסוף, הוא הפך אחד הלוחמים הגדולים נגד גילוי הכפירה שהחלו לצמוח בקהילה הפורטוגזית של אמסטרדם, אבל בדרך, היה עליו להתעמת עם ספקות ולבטים. למרות אומץ הלב שהפגין בספרד והסיכון העצמי שלקח על עצמו בכך ששמר בסתר על יהדותו, כאשר התוודע יצחק באופן בלתי אמצעי ליהדות המקורית הוא מצא שהיא שונה לחלוטין מזו שדימה לעצמו.
בהתכתבות שנערכה בין יצחק אורוביו לחברו חואן-דניאל, התוודה הראשון כי "מנהגים רבים, תשובות ופסקים שאינם נוגעים בעצם תורת ה' אינם מתיישבים עם בינתי הדוחה אותם". עם זאת, הוא דחה את נטישתו של דה פראדו את הדת:
"מה החשיבות, אם–כן, שסייג זה או אחר ייראה בלתי –מתאים להבנתנו? מה החשיבות שהאיסור של אכילת מאכלי חלב עם עופות לא ייראה לנו?… האם בגלל ]חוסר הבנתנו] נבוא ונחלל את השבת, או נאכל לשובע ביום כיפור?… מי שאוהב ]את התורה], מי שמאמין בה וירא את האלוהים אינו מחפש תירוצים כדי לנטוש אותה".
יצחק אורוביו לא הצליח לשכנע את עמיתו לשעבר, אמנם הוא רתם את כישוריו הפילוסופים על מנת לעמוד כנגדו; כבר בשנתיים הראשונות לשבתו באמסטרדם כתב שלושה חיבורים כנגד דעותיו. בתור אדם שהתרועע עם גדולי ההוגים של זמנו – ביניהם גם ג'ון לוק ופייר בייל – הוא היה בקיא בהלכי הרוח של הפילוסופיה המתחדשת של זמנו והגיב לה במקום. בין היתר התעמת יצחק גם עם דבריו של חברו הצעיר של דה פראדו, שפינוזה, ובכך היה ליהודי הראשון שהעניק תגובה פילוסופית-יהודית לתורתו הפנתאיסטית של שפינוזה.
למרות שנאמנותו להלכה ולעיקרי האמונה היו ללא דופי, אורוביו לא הצליח לחלוטין להיפרד מהמטען הפילוסופי-נוצרי שנשא עמו; הוא קיבל ללא סייג את סמכותם של החכמים בכל הנוגע לעיקרי האמונה ולפרשנות ההלכתית, אמנם מבחינתו לא הייתה כל בעייה לומר שבדברים אחרים הם שגו – כשם ששגו גם גדולי הפילוסופים כאפלטון ואריסטו.
יצחק אורוביו היה בן נאמן לדתו, שומר הלכה בכל מאודו ולוחם מלחמת ה' – אמנם גם הוא נאלץ להתמודד עם המבוכה שהתעוררה בקרב אנוסים רבים בעקבות המפגש עם היהדות המסורתית; מבוכה שהובילה לכך ששורשי ההשכלה והחילון באירופה כולה – היהודית והנוצרית – החלו לצמוח דווקא במקום שהצליח יותר מכל בקירוב רחוקים.
לקריאה נוספת: יוסף קפלן, מנצרות ליהדות: חייו ופועלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו; ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות.
