צריך עיון > בין הסדרים > מדינת ההלכה של ספרד

מדינת ההלכה של ספרד

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

יהדות ספרד בימי הביניים זכתה במהלך השנים לאוטונומיה משפטית רחבה, ונהנתה משגשוג גדול של מוסדות המשפט על פי ההלכה. מלבד פסיקה בדיני ממונות והטלת חרמות, דנו בתי הדין בספרד גם בשאלות של עונשים פליליים, ואף הנהיגו עונשי מוות.

ל' חשוון תש"פ
 

הקהילה היהודית בספרד הייתה אחת מן הקהילות הוותיקות ביותר בימי הביניים, וכנראה הוותיקה באירופה. מסורות מסוימות בקרב יהודי ספרד טוענות לישוב יהודי במקום עוד מתקופת חורבן הבית הראשון, ועדויות ברורות לחיי יהודים בספרד קיימות כבר מהמאה השלישית לספירת הנוצרים.

בתקופת הראשונים זכתה יהדות ספרד לשנים ארוכות של שגשוג ואוטונומיה, ומוסדות המשפט של הקהילות היהודיות היו מהעצמאיים והחזקים של אותה התקופה. בין היתר, יכול להעיד על כך מיעוטן של תשובות הלכתיות העוסקות בפנית יהודים לערכאות – נושא שנדון רבות בתשובותיהם של ראשונים מקהילות אחרות.

בדרך כלל היו בתי הדין דנים בדיני ממונות ובדיני אישות, כאשר הטלת שבועות וחרמות שימשה כנוהג רווח ליישוב מחלוקות – מה שמעיד על החומרה הגדולה שהייתה להפרת שבועה בקרב יהודי ספרד. אולם, בתי הדין בספרד דנו גם בשאלות של ענישה פלילית, כאשר היהודים זכו לאוטונומיה וסמכות אף בתחום הזה. ואכן, באופן חריג למדי בהשוואה לקהילות הגולה, בתי הדין בספרד נהגו לדון אף בדיני נפשות.

התייחסות למנהג זה אנו מוצאים בתשובה שכתב הרא"ש אל יהודי קורדובה בנוגע לדינו של אדם שנאשם בברכת השם (שו"ת הרא"ש יז, ח). הרא"ש מביע פליאה גדולה על כך שהיהודים במקום דנים דיני נפשות, ומציין שלא שמע על נוהג דומה באף קהילה יהודית אחרת בעולם. הוא מביא בדבריו גם את הנימוקים ששמע מיהודי ספרד למנהג זה: טיעון אחד הצדיק את המנהג בכך שהדיינים קבלו יפוי כח מאת המלך – שלו עצמו יש סמכות לדון דיני נפשות. טיעון נוסף היה שאם בתי הדין היהודיים יימנעו מלדון דיני נפשות, השלטונות עלולים להפקיע מהם את הסמכות לדון בדין הפלילי, והיהודים ייאלצו להישפט בדיני נפשות בערכאות של גויים. מצב פוליטי זה הצדיק, לטענתם, את המנהג לדון דיני נפשות משום פיקוח נפש, גם אם עקיף.

בשני הטעמים האלה לא היה כדי להניח את דעתו של הרא"ש. אולם, על אף שהרא"ש אינו מסתיר את אי-הסכמתו לעניין, הוא כותב שנמנע בפועל מלמחות בבני המקום. במקרה הנ"ל שהגיע לפתחו, דווקא ראה הרא"ש מקום להחמיר. כיון שהסיפור התפרסם גם בקרב המוסלמים, ויש בדבר משום חילול השם. מכח סיבה זו, הוא התיר להם לנהוג כפי ראות עיניהם, ואף שלח המלצה מצדו לעונש חריג שאינו נמנה על עונשי בית-דין המקובלים: כריתת לשונו של המגדף.

עם זאת, בשלשה מקומות אחרים אנו מוצאים שהרא"ש עצמו פסק בדיני נפשות. בכלל כא (ח-ט) מתייחס הרא"ש אל יהודי שבקש להחמיר בדבר שנהגו בו היתר בדיני עירובין. הרא"ש מנסה בהתחלה לפתוח עמו במשא ומתן הלכתי, אם כי בטון חריף:

ועל זה תמהתי מאד איך מלאך לבך לתלות הטעות בכל חכמי ישראל שהורו להתר בדבר זה. […] נמצא שאתה שקול בעיניך להכריע כל חכמי ישראל. אם לא ירדת לדעת המתירין, היה לך לשאול ולא למהר לעשות מעשה, ומה לך לגבב ולהביא דברי המחברים. […] אלא מתוך שאינך מבין צורתא דשמעתא אינך יודע כלום בהלכות עירובין, גם אתה טועה בדברי המחברים. תחילת דבריך טעות הן מתוך שאינך יודע פירוש המשנה: "עיר של יחיד ונעשית של רבים", ואכתוב לך פירוש המשנה כדי שתבין טעותך.

לאחר שסירב הלה לקבל את דעת הרא"ש ושאר החכמים, עבר המשא ומתן לאיומים מרומזים וגלויים, כאשר הרא"ש מתרה בו שאם לא יחזור בו מדבריו ייחשב ל"זקן ממרה". אלא שבשלב זה עדיין פנה אליו הרא"ש בנימה מכבדת, תוך שהוא מפציר בו לחזור בתשובה ונוקט שאין לו בעצמו סמכות לפסוק את דינו כזקן ממרה, כיון שאין דנים דיני נפשות אלא הסנהדרין בלבד:

אם היית בימי הסנהדרין היו ממיתין אותך, כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל ואת אשר המה חיים עד הנה, לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה.

אולם, למרות הסתייגותו מלדון דיני נפשות, כאשר נוכח לדעת שהלה מסרב לחזור בו פנה הרא"ש אל תלמידי החכמים שבאזורו עם הנחיות מדוייקות כיצד לנהוג בדינו של אותו "חסר מוח" ו"משוגע", כלשונו. על פי ההנחיות – הרא"ש אף ביקש להתעדכן ולעקוב אחר יישומן – ככל שלא יועילו כל הסנקציות "מצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד, וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרה, כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלוהים ולבער עושה הרעה מקרבינו".

נמצא שהרא"ש עצמו דן את דינו של אותו זקן ממרה למיתה, אף על פי שקודם לכן ציין שהסמכות לדון את דינו נתונה בידיהם של הסנהדרין בלבד.

מקום נוסף שבו דן הרא"ש דיני נפשות היה במקרה של רצח קבוצתי (תשובות נוספות, סימן לג), שבו נקט הרא"ש דעה מחמירה בכך שהסתמך על ראיות נסיבתיות, וחידש שאף אלו שהשתתפו במעשה, גם אם לא היכו את מכת המוות, נחשבים אף הם כרוצחים. הרא"ש מזכיר בתשובה שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה – אך עדיין פסק על הרוצחים דין מוות.

את הטעם לחריגה מנמק הרא"ש בשני טעמים: האחד, שכן "דינא דמלכותא דינא"; והשני הוא הדין ש"בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה" בתור הוראת שעה – דין שהרא"ש סבר שהיה תקף אף בזמנו. הרא"ש כותב את הוראתו בתור המלצה, כאשר הוא מתיר לרב שאיתו התכתב לפעול כראות עיניו. במקום אחר (תשובות נוספות, סימן סז) הורה לסמוך בדיני נפשות על עדותו של עד אחד מהטעם האחרון, כשהוא מסתייע במנהג המקום לענוש שלא כדין משום "מיגדר מילתא".

סיכומו של דבר: אף על פי שבהתחלה ראה הרא"ש את גישת קהילות ספרד לדון דיני נפשות כחריגה מהדרך המקובלת, נראה שבסופו של דבר הוא אימץ אותה בעצמו. מלבד העובדה שהורה כן בכמה מקרים מתוך הסתמכות על סמכותו של בית הדין להנהיג דיני עונשין, במקרים חריגים וכהוראת שעה, הוא משתמש בטעמם של בני הקהילה הספרדית הנ"ל לאפשר את הפסיקה בדיני נפשות מכוח סמכות הענישה של המלך.

לא זו בלבד, אלא שהרא"ש הביא את מנהגם של יהודי ספרד כסמך לדבריו – אות לכך שהסכים גם ליישום הנהגה זו בפועל, ולא רק לעיקרון מאחורי הדברים.

 

לקריאה נוספת:  Yom Tov Assis, The Golden Age of Aragonese Jewry: Community and Society in the Crown of Aragon, 1213-1327. Liverpool University Press, 2008

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל