צריך עיון > בין הסדרים > יהודים, פטריוטים ומה שביניהם

יהודים, פטריוטים ומה שביניהם

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

עליית הלאומיות באירופה בעת החדשה נשאה בכנפיה בשורה ליהודי אירופה, אך זו לא בהכרח הייתה בשורה טובה.

כ"ה חשוון תשפ"א

אחד הסמנים המרכזיים והמשמעותיים ביותר של העת החדשה היה עלייתה של הלאומיות באירופה – הרעיון שכל עם צריך לשלוט על עצמו בגבולותיו. אף על פי שאין מי שיערער על עובדה היסטורית זו, כמדומה שאיש אינו יודע כיצד ומהיכן בדיוק פרצה לאומיות זו אל זירת ההיסטוריה והחלה לעשות בה כבתוך שלה: האם בכלל נולדה או שפשוט התעוררה משנתה, היכן הייתה מונחת עריסתה, מי היו הוריה ומתי חל יום הולדתה?

יש שראו את הלאומיות האירופית כולה כהמצאה מודרנית, שהחלה לנבוט במהפכה הצרפתית והלכה ותפחה במהלך המאה הי"ט. אחרים הלכו עוד קודם, עד להסכמי ווסטפליה משנת 1648, ויש שטענו ששורשי הלאומיות עתיקים כאירופה עצמה, או למצער יש לאחרם עד לימי הביניים ולתקופת הממלכה הקארולינגית. כנגדם, היו שטענו כי רעיון הלאומיות עתיק כימי האדם על הארץ, ויש הסוברים כי זכויות היוצרים עליו שייכות דווקא לתנ"ך.

למעשה, מאחר ולא נהוג להרים את הלאומיות על כסא מידי שנה כמספר ימי ההולדת החולפים, נפקא-מינה אמתית לא בטוח שיש כאן, ורבים מהוויכוחים תלויים בזווית שבה בוחרים להביט על העבר או לחילופין באג'נדה שרוצים לקדם באמצעותו בהווה. בשורה התחתונה, נראה שאין להתווכח על כך שבמאה הי"ט קבלה הלאומיות ביטוי חדש והחלה לשחק תפקיד משמעותי הרבה יותר בסדר היום הציבורי, וכן שעלייתה כרוכה בשתי תופעות נוספות, גם הם ממאפיניו הבולטים של העידן המודרני: הפרדת הדת מהמדינה וכינונן של המדינות האזרחיות, שבהם משקלו של אזרח מן השורה התחזק משמעותית.

משולש זה של יחסי לאום-דת-מדינה השליך באופן ישיר על הקהילות היהודיות באשר הן. הרעיון הדמוקרטי המונח בבסיס הלאומיות לא אפשר להתעלם יותר מקבוצה כה גדולה באוכלוסייה, שעד אותו הזמן הודרה מהמרחב הציבורי באופן גורף פחות או יותר. לצד זאת, הסרת מוראה של הסמכות הכנסייתית מעל כתפיהם של המנהיגים השונים סלקה את אחד המכשולים המשמעותיים ביותר שעמדו בפני השתלבות היהודים. מאידך, היהודים הלכו והתבלטו לא רק כקהילה דתית שונה, אלא גם כלאום שונה. העובדה שהמדינה נתפסה מעתה כמדינת בני הלאום, ולא כרכושו הפרטי של המושל, העלתה שאלות חדשות בנוגע להיתכנותה של השתלבות זו. האם תרומתם האזרחית של היהודים חשובה יותר משונותן הלאומית? האם המסגרת הקהילתית שבה הם חיים אינה עומדת בסתירה לדרישה להתמסרות מלאה למדינה? והאם ערכי התורה אינם נמצאים בהתנגשות חזיתית עם הערכים הדמוקרטיים העומדים בבסיס הלאומיות?

שאלות דומות ניצבו לפתחם של ההנהגה היהודית: כיצד יש להתייחס לבשורת האמנציפציה? האם לקבלה בזרועות פתוחות? האם לנהוג בחשדנות כלפי הכוונות העומדות מאחוריה? והאם, אם נקבל נקודת-המוצא של מקבלי ההחלטות, אכן אמור להיות ליהודים מקום שווה-בן-שווים בסדר המדיני החדש?

בעיות אלו החלו לצוץ כמעט מיד לאחר המהפכה הצרפתית. בשנת 1806 החליט נפוליאון להסדיר את מעמדם של היהודים – שהמהפכה הבטיחה להם שוויון מלא לכאורה – באמצעות כינונה של אספה ("קונסיסטואר") ובה 71 מנהיגים יהודים. משתתפי האספה, שכונתה "הסנהדרין של פריז" נדרשו לתת מענה למגוון שאלות שהוצגו בפניהם, על מנת "לתאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים".

הנחת המוצא של נפוליאון הייתה שהאפליה וההשפלה שהיו מנת חלקם של היהודים הובילו לגישה של כהות בכל הנוגע ל"רגשות המוסר האזרחי". על מנת להחיות רגשות אלו, יש "להסדיר" את הפסיקה ההלכתית ולהתאימה אל החובות הנדרשים מאזרחים שווי זכויות. בראש האספה הרב יוסף דוד זינצהיים, בעל הספר "יד דוד", אך בין חבריה נימנו גם אנשי תנועת ההשכלה. הללו נאלצו לנסח תשובות שבחלק מהמקרים היו מעורפלות ובעלות משמעות כפולה במתכוון. עיקר תכליתן של התשובות הייתה להניח את דעתו של הקיסר, וסביר להניח שאף אחד ממשתתפיה – כולל אלו שרמת נאמנותם לתורה ולמצוות לא הייתה מהגבוהות – לא השלה את עצמו שהאספה אכן הולכת לשנות את ההלכה היהודית. הנושא המשמעותי שאליו הייתה צריכה האספה להידרש היה הציות לחוק, ולא מעבר לכך – אמנם עצם היזומה המחישה את העובדה ששוויון הזכויות שניתן ליהודים כלל בתוכו דרישות בעייתיות.

האמנציפציה לא נעצרה בתביעה למילוי החובות האזרחיות, אלא העלתה תהיות בנוגע למשמעותה של הזהות היהודית. עלייתה של הלאומיות חידדה את האבחנה הלא-מובנת מאליה שבין זהות דתית לבין זהות לאומית; לא פשוט להחיל שתי קטגוריות אלו על התפיסה העצמית היהודית. עד לעליית הלאומיות, סביר להניח שיהודים לא הוטרדו מהשאלה האם הם קבוצה לאומית או קבוצה דתית. עליית הלאומיות כפתה עליהם קטגוריות חדשות לחשוב דרכם על עצמם. ואכן, אלו הובילו יהודים רבים, בפרט בקרב הזרמים הרפורמים, לנסות וליישם את חלוקה זו על עצמם. יהודים החלו להכריז על עצמם כ"גרמנים בני דת משה", וציפו באמצעות הצהרה זו לקחת חלק מלא בתחייתה הלאומית של גרמניה. מחשבתם הייתה שמחסום הלאום הוא המכשול היחידי בינם לבין חיים אזרחיים מלאים. אם הם יקבלו על עצמם את הלאומיות הגרמנית, הם יוכלו להיות גם יהודים נאמנים וגם אזרחים גרמנים נאמנים.

אלא שלא רק בקרב אנשי התנועה הרפורמית החל הרעיון לצבור תאוצה; גם הרש"ר הירש נאלץ להתייחס לנושא, והוא הפנה את השאלה לר' חיים סופר, רבה של מונקאטש. הלה השיב לו בנחרצות:

דבר זה לפנַי ברור שאסור ליהודי לאמור על עצמו שהוא שייך לאומה ולעם אחר ולא בלבד שייך לדת אחרת, שהבחירה הייתה מן האומות […] עם ומדינה הם ב' דברים נבדלים, וכמעט שאין להם שייכות זה לזה. למשל, בעיר שאני דר בתוכה לצפון העיר דר עם אחד, ולדרום עם אחר, ובתוכם להבדיל גרים יהודים, ובכ"ז כל הג' הם תושבים נאמנים למדינת הגר.

משנתו של הרב סופר ברורה: מחד גיסא, בתורה לא קיימת הפרדה בין דת ללאום – ואיסור המרת הדת כולל בתוכו גם איסור להיבדל מהאומה הישראלית. מאידך, פורש הרב גם את משנתו האזרחית ונוקט שקו שמותחים הלאומניים בין הזהות האתנית-לאומית לבין המעמד האזרחי הינו מלאכותי וחסר בסיס; מעמד אזרחי נמדד באמצעות נאמנות למדינה ולחוקיה, ותו לא.

אולם, מהי אותה נאמנות למדינה? על כך לא עונה הרב סופר. לפני עליית מדינות הלאום, נאמנות למדינה נתפסה בעיקר בתור שמירת חוקיה. ואכן, לציות לשלטון החוק יש התייחסות הלכתית ענפה, ומן הסתם ר' חיים סופר, כתלמידי חכמים אחרים היה רואה בכך די. אמנם, המדינה המודרנית כבר לא הסתפקה בכך; היא גם קראה לאזרחים לרתום את חלקם ל"אושר הקולקטיבי" של האומה – בין אם באמצעות הגיוס לצבא שהפך זה מכבר ל"צבא העם", ובין אם בשותפות מלאה בחיים האזרחיים. נאמנות למדינה הפכה להיות שותפות פעילה בחיים האזרחיים ולא רק שמירת חוק.

מי שאימץ באופן חריג את הגישה הפטריוטית החדשה היה הרש"ר הירש, שראה בנאמנות למדינה לא רק ערך, אלא גם חובה הלכתית, כפי שהוא טוען בספרו "חורב":

לכן בעד ישראל מחשבה לחובה מטעם הדת, לא פחות משאר החובות השומים עלינו מה', כי בכל ארץ וארץ ששם יגור וישכון ישראל, לא לבד למלאות אל נכון כל חוקי הארץ ודתיה, כי גם בנפש חפצה, בדבור ובמעשה, לפעול ולעשות את הכל וככל אשר תהיה ביכולתו לטובת הארץ ואָשרהּ […] וגם להקריב את החיים על מזבח אהבת המולדת, עת תקרא את בניה להגן עליה […] והחובה והמצווה הזאת היא בלי כל תנאי – מבלי התלות אם המדינה ההיא תתנהג עמך במידת החסד והרחמים. גם אם תגרע ממך ברב או במעט את הזכות והמשפט שלך לחשוב אותך לאיש באנשים במדינה ולפתח את חיי האנשים על האדמה שעליה נולדת – גם אז חלילה לך מהתרשל למלא את חובתך; היה צדיק בפני עצמך […] עשה כל זאת בגלל החובה השומה עליך מה', להיות נאמן אל הנסיך והארץ שבה תשב ותגור.[1]

לא זו בלבד שהרש"ר הירש קורא "לעשות את הכל… לטובת הארץ ואשרה", אלא גם מטיף להקרבה עצמית "על מזבח אהבת המולדת" – מזבח! זאת ועוד; הרש"ר הירש רואה את המדינה המודרנית, הפונה אל האזרח, כקודמת לו – ולכן הוא אינו ממתין לה שתנהיג בצורה מלאה את השוויון בין אזרחיה על מנת שתחול עליהם החובה להטות שכם למענה.

בפרספקטיבה היסטורית קשה להתעלם מן העובדה שגישתו של רש"ר הירש לא נתקבלה כל כך; גם יחסה של הציונות הדתית למדינת ישראל מבוסס על סיבות אחרות לחלוטין ועל מחויבות לעם ישראל, ולאו דווקא על אימוץ רעיון האזרחות הטובה של הרש"ר.[2]

שלושים שנה בדיוק לאחר פטירתו של הרש"ר הירש יחזרו לביתם יהודים רבים שהיטו שכם למען הלאומיות הגרמנית במלחמה הנוראה, מלחמת העולם הראשונה, שהייתה במידה רבה פרי מעלליה. בדרכם חזרה, הפטריוטיות כבר לא תראה כמידה הטובה ביותר שיבור לו האדם, והם יגלו שההתמסרות לחובותיהם האזרחיות לא הצילה אותם מאות הקלון. אותם גנרלים ששלחו אותם לשדות הקטל – פאול פון הידנבורג ואריך לודנדורף – יבחרו לתרץ את תבוסתם באמצעות רקיחתה של אגדת "תקיעת הסכין בגב", ובכך ינעצו למעשה סכין בלבם הפועם מאהבת המולדת של יוצאי צבא גרמניה היהודים.

 

לקריאה נוספת: יהודה הרטמן, "פטריוטים ללא מולדת", למדא – האוניברסיטה הפתוחה, 2020.


[1] חורב, עמודים 437-438.

[2] בהקשר זה מסופר על אחד מרבני בני ברק הידועים שמתבקש על ידי הסטייפעלר לייעץ לבחור שהיה מומחה לניטרול מוקשים וביקש להתגייס לצבא במלחמת ששת הימים. אותו תלמיד חכם השיב לו שמחד גיסא, יש לו אפשרות להציל חיים על ידי הכישרון היחודי שלו, אך מאידך – יהיה עליו לקבל פקודות הנוגעות לדיני נפשות מאנשים שאינם יראי שמים, וכאן הוא מכניס את עצמו לבעיות חמורות. אם במלחמת ששת הימים הדברים אמורים, אין ספק שהוא לא היה מתיר ליהודי להקריב את עצמו על מזבח מולדת זרה.

תמונה:Le Grand Sanhédrin de 1807, Édouard Moyse, Public domain, via Wikimedia Commons

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל