יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, היה ללא ספק טיפוס נמרץ למדי; עם מותה של אימו, המונרכית הידועה מריה תרזה, הוא החל לשקוד בחריצות על מנת להקים סוף-סוף את מפעל חייו: לקחת את הממלכה הוותיקה שוולטר הגדיר בשעתו כ"לא רומית, לא אימפריה וגם לא קדושה" ולהצעיד אותה סוף-סוף במסילה העולה אל הקדמה, בהתאם לחזון הנאורות שכה דיבר אל ליבו.
למרות שהיה נחשב כקיסר עוד בחייה של אמו, השפעתה של זו לא אפשרה לו לעשות ככל העולה על רוחו; מריה תרזה הייתה בעלת נטיה שתלטנית, וזוטות כגון תואר הקיסרות לא ממש הפריעו לה לחדור לכל סנטימטר בחייו של בנה ולנסות לנהל אותו משל היה מריונטה. כעת, משסרה סוף-סוף הזקנה העקשנית מדרכו היה הקיסר נחוש להגישם את שאיפתו במהירות הבזק. ואכן, בתוך זמן קצר הספיק יוזף השני לחתום על לא פחות מ-17,000 חוקים, שנועדו להוציא את הקיסרות מתרדמתה הפיאודלית ולחולל בה מהפכה אדמיניסטרטיבית שתשנה אותה ממסד ועד טפחות.
היעדים הראשונים שהציב הקיסר על הכוונת היו ביטול מעמד הצמיתות ופירסומו של כתב הסובלנות הראשון, שבו העניק חופש דת לפרוטסטנטים ולאורתודוקסים. הוא חתם על שני מסמכים מיד עם עלותו לשלטון בפועל, בשנת 1781. אלא שלמרות הרצון הטוב לשחרר את האיכרים ממעמד של כמעט-עבדים, גילה יוזף עד מהרה שכוונות טובות אינם מספיקות. הרפורמות שהעביר הצליחו להרגיז את כל הצדדים הנוגעים בדבר; בעלי האחוזות התרעמו על הפקעת זכויותיהם הממוניות, ואילו האיכרים כעסו על התקנה שהכריחה אותם לשלם את מיסיהם בכסף, שהיה אמצעי תשלום בלתי מקובל במחוזותיהם, במקום בתוצרת החקלאית שלהם.
יוזף התחיל להבין שלהיות רודן נאור זוהי מלאכה לא קלה במיוחד, אך הוא בכל זאת לא אמר נואש. באמתחתו נותרו עוד שלל תכניות מהפכניות, כמו ביטול עונש המוות ועונשי עינויים, השתת חוק חינוך חובה על בנים ובנות והחלתו של חופש הביטוי על העיתונות ומוסדות התרבות. לצד כל החידושים המרעישים הללו, הייתה לו תכנית נוספת, נועזת לא פחות, אף על פי שהיא נגעה באופן ישיר לקבוצה קטנה בלבד באוכלוסייה: היהודים. בשנת 1782 פרסם יוזף השני את כתב הסובלנות השני, שבו קרא להפוך את האומה היהודית ל"מועילה יותר למדינה". מסמך זה העניק ליהודים זכויות וחרויות אזרחיות, ובין היתר חופש עיסוק. כמו כן, הוא איפשר להם לפתוח לעצמם מוסדות לימוד מקצועיים – ובלבד שאלו יהיו תחת פיקוחו של השלטון.
התפיסה שעמדה מאחורי המהפכה שיזם הקיסר נגעה לא רק לעמדתו ביחס לחירות הפרט ולזכויותיהם של מיעוטים, אלא גם לתפיסתו את המדינה כמוסד רווחה, שתכליתו אינה לשרת קבוצה מצומצמת של בעלי עניין הקרובים לכתר, אלא להעלות את סך האושר הציבורי למען תועלת כלל חלקיו. עמדה זו באה לידי ביטוי בהצהרה החגיגית שבה הוא פותח את ההיתר שהעניק ליהודים לעסוק במקצועות חופשיים:
שמנו לנו, כאחת ממטרותינו החשובות, שכל נתינינו, ללא הבדל אומה ודת, לאחר שהם מתקבלים ונסבלים במדינותינו, יקחו חלק במשותף באושר הציבורי אשר אנו דואגים להגדילו.
אלא שלצד תפיסה סובלנית מודרנית זו, הרואה את המדינה כמדינת כל אזרחיה, ניסה יוזף השני לעגן גם את אופייה האחיד של הקיסרות. הסיבה לכך לא הייתה רגש לאומי: הקיסרות באותם ימים הייתה מורכבת מקבוצות אתניות רבות, והלאומיות עדיין הייתה גורם שולי יחסית בפוליטיקה האירופאית של אותה התקופה, אף על פי שניצניה הראשונים כבר נראו. למרות זאת, יוזף השני היה סבור שזהות אחידה תשפיע על חוסנה של החברה ותאפשר אינטגרציה של כלל הקבוצות האתניות והדתיות השונות שהרכיבו את הקיסרות הרב-לאומית שבראשה עמד.
אותה תפיסה קיבלה ביטוי מובהק גם בכתב הסובלנות האמור; מצד אחד, ביטל יוזף השני את החוקים שנועדו להשפיל את היהודים ולבדל אותם משכניהם הנוצרים, כמו החיוב לגדל זקן או האיסור לצאת מהבית בימי ראשון. מצד שני, הוא גם אסר על היהודים להשתמש ביידיש ובעברית במסמכים רשמיים וניסה לחייב אותם ללמוד לימודי חול בבתי הספר ולהחיל עליהם את חובת הגיוס לצבא. כמו כן, ביטל הקיסר את המשרות הרבניות והשאיר את הרבנים על תקן של ספקי שירותי כשרות פחות-או-יותר. הגבלה נוספת על היהודים שהייתה כלולה בצו היא האיסור להינשא מתחת לגיל 25 שהוטל על מי שלא למד בבית ספר.
הסובלנות נוסח יוזף הגיעה אפוא כעסקת חבילה: מצד אחד הטיעון שיש להעדיף את רווחת הכלל על פני אידאלים דתיים הובילה לרצון לקדם מדיניות אוהדת כלפי היהודים. מאידך גיסא, אותה מדיניות הייתה מותנת בנכונותם של היהודים לתת כתף ולקבל על עצמם זהות אזרחית, מתוך טשטוש הזהות היהודית.
הקהילה היהודית קיבלה את הצו ברגשות מעורבים; מצד אחד, היה מדובר בלא פחות ממהפכה ביחס אל היהודים. הם קיבלו הזדמנות פז לשיפור משמעותי של איכות חייהם. מאידך, צמצום עצמאותה של הקהילה והסכנות הנשקפות לחיי הדת ממדינות הקיסר היו מוחשיים למדי והיהודים לא ששו לקראתם. מורכבות זאת ביחס לאמנציפציה תמשיך להופיע בקרב יהודי אירופה במשך מאה השנים הבאות ויותר. כך למשל, כאשר יתבקש החתם סופר עשרות שנים לאחר מכן לדבר בשבח המאמץ להשיג שיווין זכויות ליהודי פרשבורג הוא ישא דרשה שבה יכנה את האמנציפציה בשם "גזרה טובה", אך במקביל יקרא לה גם "שבר גדול" ויתריע בפני הסכנות הרוחנית הכרוכות בה.
יוצא דופן היה נפתלי הירץ ויזל, שמיד עם פירסומו של הצו חיבר את ספרו המפורסם: "דברי שלום ואמת". בספר זה הוא קרא ליהודי אירופה לנצל את ההזדמנות ולחולל רפורמה משמעותית בתחום החינוך באמצעות הכנסתם של לימודי חול. עד מהרה מצא את עצמו ויזל בלבו של פולמוס סוער. מצד אחד עמדו אלו ששרפו את ספריו וקראו להחרימו, ומצד שני התייצבו אנשי תנועת ההשכלה, שהשתמשו בו על מנת לנגח את ההנהגה הרבנית.
יוזף עצמו נפטר שנים לא רבות לאחר פרסום הצו, בשנת 1790. קודם מותו הוא הספיק לראות במורכבות שנוצרה בעקבות הרפורמות שלו, ואת חלקם הוא גם ביטל. על מצבתו ציווה שיכתבו: ""פה קבור יוזף השני שנכשל בכל אשר ביקש לעשות". גם ויזל עצמו לא רווה נחת מהאופן שבו התפתחו הדברים, והוא חתם את דבריו בנימה פסימית דומה:
"סוף דבר, תחת חיטה יצא חוח, ותחת שעורה באשה; תמו דברי נפתלי".
לקריאה נוספת: יהודה הרטמן, פטריוטים ללא מולדת: האורתודוקסיה בהונגריה – מאמנציפציה לשואה.
וגם בהמשך הוכח שאין אפשרות לשנות לאומיות של אנשים והראיה ממלחמת העולם הראשונה , שינוי פני אוכלוסיה אפשרי רק אם הציבור ירגיש ויחוש פיתיון , גם במדינת ישראל , בן גוריון ולפידים ניסו בכוחנות ונכשלו.
מצד שני פרידריך השני בפרוסיה הצליח לחנך את האוכלוסיה בייקיות וניצול הזמן בעזרת ביסמרק
לפיד ניסה לחנך?
לחנך זה לחייב כל חרדי לשלוח את ילדיו לבית ספר עם לימודי חול, לשרת בצבא, וכו'.
לפיד אפילו לא ביטל את תקציבי הישיבות, או את תקציבי התלמודי תורה.
התגובה שלך היא המחשה חרדית שכל מי שלא מעודד את הנורמות החרדיות של ילודה ברמת עולם שלישי קיצונית, אי עבודה, וחינוך לחיים לא יצרניים, הוא "רודף של עולם התורה" וזולל חרדים לתאבון.
מעניין.
הוא רצה להפוך את היהודים "לגורם מועיל למדינה" וגם איפשר מוסדות לימוד,עצמאיים "בפיקוח השלטון" – שם אתם קוראים לזה "כתב סובלנות" פה אתם מכנים את זה אנטישמיות.