צריך עיון > בין הסדרים > חייו ומותו של היהודי זיס

חייו ומותו של היהודי זיס

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

סיפורו של החצרן היהודי שעלה לגדולה מהר מדי, ונעשה לבסוף לאב טיפוס של יהודי גרמניה על גורלם הטראגי.

י"ג אייר תש"פ

שני אירועים בעלי משמעות היסטורית סמלית בלתי מבוטלת עבור יהודי גרמניה התרחשו באותה שנה, 1743: משה מנדלסון – אז תלמיד ישיבה צעיר מדאסו (Dessau) – עשה את פסיעותיו הראשונות בברלין, כשהוא מגיע לעיר בעקבות רבו – ר' דוד פרנקל, בעל פירוש "קרבן העדה" על הירושלמי; וגופתו של יוסף זיס אופנהיימר – לשעבר יהודי החצר של קארל אלכסנדר, דוכס וירטמברג, שנודע בכנוי: "היהודי זיס" – הוצאה מהכלוב האדום שבו הונחה במשך חמש שנים והובאה למנוחות, אם כי ללא טקס הלויה רשמי.

שתי הדמויות הללו עמדו למעשה בעמדות הפוכות באותה נקודת זמן: בעוד עתידו של מנדלסון הצעיר עמד לפניו, חייו – ולמעשה גם מותו – של אופנהיימר באו סוף כל סוף אל נקודת סיום לאחר שנים ארוכות של תלאות. 

גם סיפור חייהם של השניים ביטא את ההיפך הגמור: בעוד מנדלסון עתיד היה לבקוע לראשונה את חומות השנאה הגרמניות ולהפוך ליהודי המחמד של האליטה האינטלקטואלית הגרמנית, אופנהיימר נעשה סמל לאותה שנאה ישנה לאחר שניסיונו-שלו לצאת מן הגטו הסתיים במפח נפש, פשוטו כמשמעו.

אולם למרות ההבדלים הקיצוניים היה בין שני האישים גם משהו מן המשותף; שניהם נעשו בימי הזהר שלהם לאייקון של יהודי שהצליח לקבל מעמד בחברה הגרמנית. בנוסף לכך, שתי הדמויות כיכבו בשורה של מחזות, נובלות ורומאנים – אם כי כאן בדיוק נעוץ ההבדל החד; בעוד דמותו של מנדלסון היוותה השארה ל"Nathan Der Wises" – "נתן החכם", היהודי מהמחזה המפורסם של לסינג, שזעקתה האלמותית: " Ich bin ein Mensch" (אני בן-אדם) הפכה לסיסמתם של ליברלים והומניסטיים ברחבי העולם – הרי ששמו של יוסף זיס נצרב בעיקר בגלל סרט התעמולה האנטישמי שהפיק הבמאי הנאצי פייט הרלן בשנת 1940, וסיפורו נעשה לנקודת מפתח במחקר ובספרות ההיסטוריים העוסקים באנטישמיות בגרמניה המודרנית.

 

עלומים, הצלחה ונפילה

יוסף זיסקינד אופנהיימר נולד בהיידלברג, כנראה בשנת 1698, וכבר בגיל צעיר החל לגלות כישרון לניהול ענייני כספים; בשנות העשרים של המאה הי"ז הוא כיהן כאיש הכספים של כמה וכמה אצילים גרמניים – תפקיד שניתן פעמים רבות בהיסטוריה של אירופה ליהודים מוכשרים.

בשנת 1732 עבר אופנהיימר לשטוטגרט על מנת לעבוד בשירותו של קארל אלכסנדר, דוכס וירטמברג. הכימיה החיובית שנוצרה בין השניים הייתה מיידית, ואופנהיימר הפך במהרה ליד ימינו של הדוכס הקתולי ששלט באוכלוסייה פרוטסטנטית לעומתית. על מנת להגדיל את הונו של הדוכס ולאפשר לו לנהל את אורח חייו הבזבזני, הנהיג אופנהיימר מדיניות של מיסוי גבוה על יבוא מחד ועידוד יצוא מנגד. הוא יסד תעשיית טבק, משי ופורצלן ואף הקים את הבנק המרכזי הראשון בוירטמברג. לצד זאת, הוא גם ניהל הגרלות ומשחקי מזל ולא טמן ידו בצלחת.

לפי שעה האירה ההצלחה את פניה לאופנהיימר: ופטרונו הלך והתעשר, וכפועל יוצא מכך, מעמדו הכלכלי והחברתי צמח בהתמדה. מאחר והדוכס סמך על ה"יהודי שלו" יותר ממה שסמך על נתיניו הנוצרים, היה אופנהיימר יכול להעביר את הרפורמות הכלכליות שלו מבלי להיוועץ ב-Landstände – אספת המעמדות בגרמניה – שנציגיה היו פרוטסטנטיים. עובדה זו, בנוסף לכך שאופנהיימר לא ניסה להסתיר את עושרו, לא הוסיפה לו נקודות בעיני המון העם, אך נראה שבינתיים גם לא היה כל כך אכפת לו מכך; הוא נחשב לסליבריטאי-צמרת, מושא להערצה ולתיעוב, ונראה היה שהוא יכול להמשיך להשקיף על נתיניה הפרוטסטנטיים של שטוטגרט מלמעלה לנצח. לא היה לו שמץ של מושג כמה הוא טועה.

ב-12 במרץ 1737  נפטר קארל בפתאומיות, וגורלו של אופנהיימר התהפך באחת; כבר למחרת היום הוא נעצר יחד עם צעירה גרמנית בת תשע עשרה בשם לוציאנה ושבעים אנשים אחרים ששהו בביתו, והושם במצודת הוהן-נויפן. לאלו שעמדו מאחורי פקודת המעצר החפוזה לא היה ברור לגמרי באיזו עילה הם משליכים לכלא את היהודי רב ההשפעה, אבל מנוי וגמור היה עמם למצוא את העילה – תהיה אשר תהיה. (ואם זה מזכיר לכם שיטות של חוקרי משטרה בתקופות ובמקומות שקרובים אלינו הרבה יותר הרי זה על אחריותכם בלבד…)

בסופו של דבר רשימת ההאשמות כללה בגידה, עברות פיננסיות כמו גם טענות על קשרים עם נשים נוצריות. הטענה האחרונה הייתה בעייתית במיוחד מאחר ובית המשפט התעלם מעדותיהן של שתי נשים שסתרו את הטענה, כמו גם מחמת העובדה שטענות מעין אלו הועלו כלפי יהודים רבים אחרים באותה התקופה, אך לא ננקטו נגדם צעדי ענישה כלשהם.

אופנהיימר נמצא חייב, ופסק הדין שניתן לו היה לקוני וחסר ראיות. הוא הוצא להורג בתלייה ב-4 פברואר 1738 לפני קהל של קרוב ל-20,000 צופים, וגופתו הוצגה לראווה בכלוב ציפורים אדום – אקט שנועד לרמוז על העברה שבגינה הורשע אפנהיימר.

בזמן שהותו בכלא עבר אופנהיימר מהפך אשיותי כביר; הוא התענה מדי יום, אכל אך ורק לחם צר ומים לחץ ונמנע מאכילת אוכל לא כשר. יום לפני ההוצאה להורג הגיעו לתאו כמרים שניסו לגרום לו להמיר את דתו – צעד שכנראה לא היה מציל אותו מעונש מוות, אך אולי למצער מההשפלה והבזיון הכרוכים בו – אך אופנהיימר ביקש מהם שיניחוהו לנפשו; עליו להתפייס עם אלוקיו, ולא נותר לו עוד זמן רב. הבקשה כובדה ואל אופנהיימר הגיעו שניים מרעיו היהודים: מרדכי שלוס וזלמן שכטר השוחט, כאשר זה האחרון כתב סמוך לפטירתו של אופנהיימר חיבור המתאר את קורתיו – מסמך שגירסתו המקורית נחשפה רק לפני כמה שנים על ידי הלמוט האזיס ויאיר מינצקר, שגם הוציא לאחרונה ספר שזכה לביקורות חיוביות יוצאות דופן על הפרשייה.

 אופנהיימר אמר להם שאין זמן לעסוק בזוטות ושעליו להתחרט ולהתוודות על העוונות שעשה. הוא ביקש מהם "לא לקרוא את נשמתו הטהורה לגנאי או להזכירה בדבר רשע חס ושלום אלא להודיע קבל עם ועולם שמת על קדושת השם ברוך שמו", והוסיף "שתמיד פחד מהריגות נוספות של בני ישראל חס ושלום, אבל בעזרת השם לא קרה כדבר".

זלמן שכטר ומרדכי שלוס התרשמו עמוקות מכנותה של תשובתו, והם מכנים אותו: "האיש הקדוש יוסף זיס בן יששכר זיסקינד אופנהיים זצ"ל, שנשמתו יצאה על קידוש השם ותנוח נשמתו בגן עדן עם שאר צדיקים ובעלי תשובות לעולם ועד אמן ואמן. ובזכות שנפטר באמונה שלמה ונתחרט בלב תמים על עוונותיו שעשה אין עלינו וכל שאר בני ישראל להרהר אחריו עד ביאת המשיח".

 

האמנם אנטישמיות?

מותו של אופנהיימר נצרב בתודעה העולמית כסמל לאנטישמיות הגרמנית. אולם, העובדות שמתגלות סביב המשפט מראות ששנאת יהודים הייתה בהחלט מוטיב מרכזי, אמנם התמונה בכל זאת מורכבת יותר. כך למשל פיליפ  פרידריך יאגר, ששימש כתובע במשפטו של אופנהיימר, הגן במקרים אחרים על יהודי חצר מפני האשמות דומות. זאת ועוד; מעיון במסמכים מהתקופה נראה שיהודי חצר אחרים נמנו בין אלו שהעידו נגד אופנהיימר. לכך יש להוסיף את אמרתו של יאגר, שתיאר את הנתבע כ"אדם חסר כל דת – ללא אמונה, מצפון, כבוד, תרבות או נאמנות".

ההאשמות הללו רחוקות מלהיות מדויקות; אופנהיימר גילה לאורך כל הדרך נאמנות בלתי מסוייגת לאדונו, ודווקא נאמנות זו היא שעמדה לו לרועץ. נאמנות זאת המשיכה לבוא לידי ביטוי בדאגתו למשפחתו ולעמו, ובכך שהעביר את מרבית ירושתו לקרוביו ולבני הקהילה היהודית באזור. מלבד זאת, מהמידע שבידנו אנו יודעים שלכל הפחות בשנתו האחרונה חזר בתשובה שלמה. כאשר פסע אופנהיימר על חמישים ושתיים המדרגות המובילות לגרדום הכריז על כל אחת מהם "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים!". מיודענו זלמן שכטר כותב עליו: "נכון הדבר שזמן רב מאוד לא היה קדוש כזיס בעולם". למרות זאת, יש לראות באמרה זו, כמו גם בערמות המסמכים שנאגרו לחובתו בזמן המשפט, ניסיון מסויים של השופטים לטשטש את הגוון האנטישמי של ההרשעה. ואכן, ככלות הכל, יהודים המשיכו להוות מצרך שימושי בגרמניה לזמן מה, ונוכחותם הייתה בסך הכל נסבלת כל עוד הם לא הצליחו יתר על המידה. 

בשעה שמנדלסון פרץ את חומות הגטו העתיקות הוצבה דמותו של היהודי זיס כתמרור אזהרה עבור יהודים שהצליחו לקנות מעמד בחברה הגרמנית והרגישו בה יותר מידי בנוח. גורלו היה תזכורת כואבת לכך שהצלחתו של היהודי הייתה תלויה תמיד על בלימה, ושמתחת לפני השטח השלווים המשיכה השנאה לבעבע, ולעולם לא היה ניתן לדעת מתי תתפרץ. אלא שעבור ממשיכיו של מנדלסון היה זה תמרור דהוי לעומת ריח החירות הרענן והמשכר הגיע לאפם; הם המשיכו לדהור כל הדרך אל החופש וההצלחה, עד שבדיוק מאתיים שנה לאחר מכן יתנפץ חלום הנאורות היהודי בגרמניה לרסיסי בדולח; רסיסים שימלאו את מדרכות ברלין ויחרטו חריצים עמוקים בקשר רב השנים וההפכך שבין יהודים לגרמנים.

 

לקריאה נוספת: Yair Mintzker: "The Many Deaths of Jew Süss: The Notorious Trial and Execution of an "Eighteenth-Century Court Jew

 

3 תגובות על “חייו ומותו של היהודי זיס

  • בעיקר להזכיר – זיס התחיל להדמות לגויים ולחיים המפוארים , ועל כן משך אש מהסביבה , ולצערי זה קורה גם בין היהודים , הקנאה והתאווה מוציאה את האדם מן העולם

  • הספר של יאיר מינצקר יצא ממש בימים אלה בתרגום עברי, בשם "היהודי זיס – רשומון". כדאי לקרוא למי שמתעניין בפרטי הפרשה.

  • מעניין מאוד.
    שני הדמויות הן טראגיות.
    אופנהיימר הוצא להורג.
    רוב צאצאי מנדלסון התנצרו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל