צריך עיון > בין הסדרים > בממתקים תעשה לך דיפלומה

בממתקים תעשה לך דיפלומה

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

ראשי פרקים לדמותו של יוסף שלמה דלמדיגו, היהודי הראשון שהצליח להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת פדובה.

י"ט סיון תש"פ

איזו קריירה תרצה לבנות לעצמך?

לו היית יהודי החיי באירופה הימי-ביניימית הרי שהמבחר שעמד בפניך לא היה מרשים במיוחד; אם ניחנת בכישרון פיננסי מתאים היית אולי מוצא את עצמך חצרן של אציל מקומי. אם לא השתייכת במקרה לאותה קבוצה דקה של אנשים שמספרים ומשוואות מעוררים בקרבם התרגשות, סביר יותר שהיית מוצא את עצמך מלווה ברבית או סוחר – וזאת בהנחה שהיה ברשותך הון התחלתי עבור העיסוקים הנ"ל, ושהשליט התורן טרם חמד לעצמו את אותו ההון על מנת לממן את מסע הצלב הבא שלו. והיה אם לא, נותרה האפשרות לעסוק במשלח-יד פשוט יותר, סנדלר או חייט – וגם זאת, רק בתנאי שהחוק המקומי אכן אפשר זאת.

לאור דלות ההיצע, אין זה פלא שמקצוע חופשי אחר נעשה לרווח יותר ויותר בקרב האוכלוסייה היהודית המשכילה: מקצוע הרפואה. שכיחותם של הרופאים היהודים בימי הביניים הייתה גדולה לאין ערוך משיעורם באוכלוסייה הכללית (יש הטוענים שעד פי עשרה). לעיתים קרובות, בין מקבלי השירות של רופאים יהודים מפורסמים נמנו גם מלכים או אנשי כמורה בכירים. ליהודים היה גם תפקיד חשוב בהתפתחותה של הרפואה באירופה באותם הימים, שכן הם שימשו גשר בין ארצות האסלאם ואירופה הנוצרית, והביאו אל האחרונה את ספרי הרפואה הקלאסית של היפוקרטס, גליינוס ואבן-סינא.

השינוי במעמדם של הרופאים היהודים החל להתרחש לאחר מגפת הדבר השחור, שחיסל כשליש מאוכלוסיית אירופה במהלך המאה הארבע-עשרה. האירוע הקטסטרופלי האיץ בחברה האירופאית לשיפור מערכת הרפואה שלה, ואט אט, היא החלה להתבסס על פרקטיקות מעשיות וניתוחים אמפיריים, ולהילמד באוניברסיטאות הגדולות שבאירופה. באותה התקופה נוצרה חלוקה של מקצוע הרופאה לשלשה תחומים עיקריים: מנתחים, רוקחים ורופאים מקצועיים. שני התחומים הראשונים נלמדו באופן עצמאי בגילדות ובמסורות שהועברו מרב לתלמיד, בעוד שהתחום השלישי נלמד באוניברסיטאות – המוסדות הנוצריים להשכלה גבוהה. מאחר ואלו סגרו את דלתותיהם בפני יהודים, ככל שגברה עם הזמן ההערכה לרופאים מקצועיים נוצר פער מהותי בינם לבין הרופאים היהודים הבלתי-משכילים.

הרופאים היהודים לא איבדו את מחייתם לגמרי (או למצער, יצאו לחל"ת); בקרב ההמון עדיין נותרה הערכה לפרקטיקות עתיקות שהרופאים המודרנים זנחו ואילו היהודים המשיכו לאחוז בהם. כך למשל, רק רופא יהודי היה מנפיק עבורך במאה החמש עשרה הפנייה לאסטרולוג מומחה, לו היה בכך צורך.

הרופאים הנוצרים המקצועיים ראו את התופעה של פריחת הרפואה היהודית בעין עקומה; לוודוויק פון הורניק, לדוגמא, רופא נוצרי בן אותו הזמן, המשיל את הרפואה היהודית לאנטיכריסט של הרפואה המודרנית. הוא התבטא שכמו שבכל מקום שאותו האיש מקים כנסייה בונה השטן את בית התפילה שלו; כך גם במקצוע הרפואה, לצידם של אנשי כמורה משכילים עוסקים במקצוע גם יהודים רבים. רופאים כמו אדם לוניצר מפרנקפורט טרחו להזכיר לבריות את חוסר ההשכלה שממנו סבלו הרופאים היהודים, כמו גם את העובדה שבתור עובדיו הידועים של השטן, תמיד היה קיים החשש שהפציינט התורן יאלץ למלא את מכסת הנפשות הנוצריות החודשית שעליהם לגדוע. בספר Jüdiche Merckwürdigkeiten ("מוזריות היהודים") שחיבר יוהאן יעקב שודט נזקק המחבר לשאלה האם מותר לנוצרי לפנות לטיפול אצל מרפא יהודי – שאלה המופיעה בתוך פרק שלם שהוקדש כולו לרופאים היהודים. שודט מונה את התנאים שהציב לשאלה זו ההיבראיסט יוהאן כריסטוף וואגנזייל: במידה והיהודי בקיא ברפואה, בעל אישור מהשלטונות, ניסיון רב, מרשמיו מקובלים בבתי מרקחת נוצריים ואינם נגועים באמונות תפילות ובמאגיה והוא מוחזק לכזה שאיננו שונא נוצרים ניתן להיעזר בשירותיו, וגם אז, רק אם החולה נוטה למות ואין בנמצא רופא נוצרי אחר. וכדי למנוע טעויות, שודט מוסיף שזוהי משימה בלתי אפשרית למצוא רופא יהודי שעונה לכל הדרישות הללו בגרמניה, כך שהדברים אמורים להלכה ולא למעשה.

***

לתוך אווירה עוינת זו נכנס יוסף שלמה דלמדיגו (1591-1655), רופא יהודי יליד כרתים, שהגיע ללמוד רפואה באוניברסיטת פדובה שבאיטליה. למרות שמאז ועידת באזל (1431-1433) נאסר על יהודים ללמוד באוניברסיטאות באופן רשמי, אוניברסיטת פדובה גילתה יחס סובלני יותר ואפשרה לסטודנט היהודי להיכנס בשעריה. בתום לימודיו היה דלמדיגו לאחד מהיהודים הראשונים שאחזו בידיהם דיפלומה רשמית ממוסד אקדמי מוכר באירופה.

באותם ימים, הייתה אוניברסיטת פדובה אחד ממוסדות הלימוד היוקרתיים ביותר באירופה. לסטודנטים שלמדו שם ניתנה הזדמנות לשמוע הרצאות מלא אחר מאשר גליליאו גלילאי, כאשר בכיתה הסמוכה לימד וויליאם הרווי על מחזור הדם. לו היה דלמדיגו מגיע אליה כמה שנים קודם לכן, הוא היה יכול גם ללמוד את תורת הרפואה מאנדראס ווסליוס, אבי האנטומיה המודרנית.

דלמדיגו לא נחת אל העולם האקדמי הישר מתוך הוואקום; בערך מאה שנה לפני שעשה את פסיעותיו הראשונות באוניברסיטה היוקרתית, מסר רבי אליהו בן משה דלמדיגו – אחד מאבותיה של המשפחה – שיעורים להומניסט הנודע ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה. רבי אליהו נודע גם בשל הפולמוס הגדול שניהל עם רבה של פדובה, מהר"י מינץ, אודות ספר הזוהר והקבלה. מעניין לציין שגם יוסף שלמה דלמדיגו לא הניח ידו מפולמוס הקבלה, אלא שהוא ניצב דווקא בצד השני של המתרס. בנוסף, יש הטוענים שמהר"י מינץ עצמו הרצה באוניברסיטת פדובה, בעוד אחרים מייחסים זאת לזקנו של מיודענו הרופא, רבי אליהו. אם נכונים דברי האחרונים, יתכן ויחוס זה סייע עבור דלמדיגו הצעיר לפרוץ דרך לעולם הרפואה.

צוות האוניברסיטה הואיל אמנם לקבל לשורותיו את יוסף שלמה, אך היו לכך כמה תנאים, שנועדו לוודא שהלה לא ישכח את מעמדו. לדוגמא, שכר הלימוד שנגבה ממנו היה גדול מזה של שאר הסטודנטים (על מלגות שנועדו לקידומם של קבוצות בלתי-משכילות באוכלוסייה הם עדיין לא שמעו). תנאי נוסף, ביזארי מעט, היתה הדרישה מדלמדיגו לספק ממתקים לחבריו לספסל הלימודים על מנת להצדיק את שהותו במקום.

כאשר סיים דלמדיגו את לימודיו הוא הצטרף אל הרופאים המקצועיים שניסו להילחם במרפאי האליל שהמון העם נזקק תכופות לשירותיהם, עם זאת, יחסו החיובי אל הקבלה הוביל לכך שבניגוד לרופאים יהודים מאוחרים יותר – כטוביה הרופא, למשל – הוא לא שלל את יעילותם של קמיעות ולא יצא כנגד בעלי שם, אלא נקט לגביהם עמדה ניטרלית. למרות יחסו החיובי לקבלה, כאשר חזר דלמדיגו לכרתים, השקפותיו האריסטוטליות לא מצאו חן בעיני בני הקהילה. 

מכרתים החל דלמדיגו לנדוד לארצות שונות, ביניהם מצרים, איסטנבול, וואלכיה ולאחר מכן הגיע לפולין ולליטא. דלמדיגו קבע את מושבו בעיר וילנא, שם שימש כרופאו האישי של האציל כריסטוף רדזוויל השני, תוך כדי שהוא נודד ומעניק את שירותיו לאצילים נוצריים נוספים. בד בבד עם עיסוקו של רופא לא חדל דלמדיגו מלהעמיד תלמידים, לכתוב ספרים ולבוא בדין ודברים עם מלומדים נוצריים.

בסופו של דבר, לאחר תקופה של חמש שנים שבה דלמדיגו ויהדות פולין השמרנית יותר לא רוו נחת זה מזה (שנים לאחר מכן, רבי יהונתן אייבשיץ יתפלמס בספריו בחריפות עם השקפותיו הנטורליסטיות של דלמדיגו), הוא עזב את העיר ופנה אל הקהילה הספרדית שבהמבורג, שם נתמנה לרבה של הקהילה. בהמבורג היו לא מעט רופאים יהודים, כאשר אלו מהעדה הספרדית היו לעיתים קרובות בעלי תואר אקדמי, בדומה לדלמדיגו, שאותו רכשו עוד בהיותם אנוסים. אמנם, לאחר כמה שנים, הוא נאלץ לעזוב את המקום בעקבות התפרצות מגפה בעיר. משם המשיך דלמדיגו לאמסטרדם (שם פגש את רבי מנשה בן ישראל) ולפרנקפורט. לאחר שנות נדודים רבות הקים דלמדיגו משפחה בפרנקפורט, ולאחר שהייה ממושכת במקום עזב לפראג, שם גם נפטר.

 

לקריאה נוספת: נמרוד זינגר, "בעל השם והרופא": רפואה בחיי היומיום בקרב יהודי גרמניה, 1770-1648.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל