שלום אסיר ציון

 "ככה התלכד הכל,

 בנועם עדן והילה,

ובשמי י-ה הנעים הקול:

לכה דודי לקראת כלה"!

במילים אלו – כפי שתורגמו לעברית על ידי אביגדור המאיר – חתם המשורר המומר היינריך היינה את הפואמה הגדולה שלו: "רבי יהודה הלוי".

האגדה המפורסמת על אופן מותו של ריה"ל הופיעה לראשונה בספר "שלשלת הקבלה" לר' גדליה יוסף אבן יחיא, בן המאה הט"ו, והיא מתארת כיצד בא אל קיצו חלומו הגדול של רבי יהודה הלוי לעלות לארץ הקודש. בפואמה הנזכרת, שחוברה בשנת 1851, העניק היינה גרסה משלו לאגדה טראגית זו.

רבי יהודה הלוי נודע ברבים בשל כיסופיו המיוחדים לארץ ישראל. הארץ המובטחת לא הייתה עבורו אידאה בלבד, או זכרון רומנטי מימים עברו; ארץ ישראל היוותה לרבי יהודה הלוי יעד ממשי, אמיתי, נחלה עזובה שמעולם לא ויתרה על החלום לפגוש שוב את בניה האבודים. התקווה להגיע יום אחד לארץ הקדושה קבלה ביטוי מיוחד ביצירותיו הרבות של רבי יהודה הלוי, כאשר הבולטים שבהם הם הפיוט (או הקינה): "ציון הלא תשאלי" וספר הכוזרי, שבסופו של דבר מוביל למסקנה הבלתי נמנעת שאין ליהודי מה לחפש מחוץ לנחלת אבותיו.

רבי יהודה הלוי לא נשאר איש של מילים, והוא עשה כמה נסיונות ממשיים להגיע לארץ. רוב הנסיונות לא צלחו אמנם, אך לפי גרסתו המקורית של שלשלת הקבלה, זכה רבי יהודה בערוב ימיו להגשים את חלומו ולהגיע לארץ ישראל. אלא שכאשר הגיע לשערי ירושלים, מספר ספר הקבלה:

 "קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: 'ציון הלא תשאלי', וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו[1]".

בגרסתו של היינה, קיבל הסיפור נופך פואטי יותר: הישמעאלי שנעץ חרב בלבו של רבי יהודה הלוי היה למעשה מלאך שנשלח להביא לשמים את נשמתו היקרה, שם קבלו את פניו בשירת פיוטו המפורסם של רבי שלמה אלקבץ: "לכה דודי לקראת כלה" – שהיינה ייחס בטעות לרבי יהודה הלוי.

סיפורו של בעל שלשלת הקבלה, על המשורר שהגיע עד מפתן מושא אהבתו הנצחית ושם מצא את מותו, הצליח להסעיר את היינה, שנפשו המסוכסכת ריחפה תמיד בין עולמות שונים – יהדות ונצרות, גרמניה וצרפת – בלא למצוא מנוח. המשורר היהודי שמעולם לא הצליח להתכחש לעברו אך גם לא היה אמיץ דיו לשמור אמונים לאומתו עמד מוקסם מול תשוקתו הכנה של ריה"ל, שיסרה אותו במשך תקופת חיים שלמה. ריה"ל, בניגוד להיינה, היה אמיץ דיו לעשות את הצעד המתבקש – אך המשמעות של הגשמת חלום חייו היה גם סיומם הארצי.

שירתו של ריה"ל אכן העצימה את משמעותה המייסרת של הכמיהה לארץ ישראל. כך למשל, בשיר הקאנוני שלדברי שלשלת הקבלה ליווה את ריה"ל בשעתו האחרונה – "ציון הלא תשאלי" – לקח רבי יהודה הלוי את ייסורי האהבה כלפי ציון צעד אחד קדימה, כשהוא מטביע את הביטוי: "אסיר ציון". ביטוי זה משמש כיום לתיאור אדם שנאסר בשל קשריו למדינת ישראל, אולם אצל ריה"ל מקבל ביטוי זה נופך אחר לחלוטין; הנמשל למאסר איננו שעבוד הגליות, והשיר אינו קינה. הביטוי "אסיריך" מתאר את אלו שאינם מממשים את אהבתם הנסתרת, וזו אינה מוכנה לשחרר אותם מכבליה. הם אסורים בכבלי אהבתם. אפשר לראות מוטיב זה מיד בהמשך השיר:

"מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ"!

ריה"ל מכנה את עצמו כ"אסיר-תאוה" כלומר: כמי שהתאווה והתשוקה לארץ ישראל כובלת ואוסרת אותו כביכול. סגנון התבטאויות כאלו היה קיים בשירת ערב החילונית, וריה"ל ידע לפתח אותם ולהביאם לגבהים חדשים.

אף על פי שהסיפור קסם לאנשי רוח, במהימנותו ההיסטורית של הסיפור פקפקו רבים (פרנץ רוזנצוויג אמר שהסיפור הוא אכן אגדה, אך האמת אינה יכולה להיות שונה משמעותית). ראשון המפקפקים היה שד"ל, שדחה את האפשרות שישמעאלי יעז לרצוח בגלוי אדם העומד בשערי העיר, בזמן שהעיר עצמה נשלטה באותה העת על ידי הנוצרים. טענה זו הובאה גם על ידו של ר' מתתיהו שטראשון (בנו של הרש"ש), שסיכם: "וכבר ידענו: אין אמון במעשיות של שלשלת הקבלה".

שד"ל אף מעיר על כך שאין מסתבר שריה"ל, שהיה "כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק מלאכת השיר" ישתמש בשערי ירושלים בשיר שחיבר תקופה ארוכה קודם לכן, בעודו בספרד, במקום לחבר שיר חדש שיהלום את רגשותיו כלפי המקום.

ערעור נוסף כלפי הסיפור נובע מהשתיקה המוחלטת שאופפת את המקורות בני דורו. כך למשל, רבי שלמה פרחון מזכיר את רבו בברכת המתים סמוך לתאריך פטירתו ואינו רומז בכהו-זה למאורע הדרמטי. גם שאר חכמי ספרד מאותה תקופה מדברים רבות על ריה"ל ופעלו, ואיש מהם אינו מזכיר עובדה כה מרעישה כמו סיפורו של אבן יחיא.

מה באמת אירע?

ממסמכי הגניזה הקהירית אנו יודעים שריה"ל הגיע לאכסנדריה בכ"ד אלול תתצ"ט, ומשם המשיך לקהיר. מקהיר התעתד ריה"ל לצאת במסע יבשתי דרך המדבר ולהגיע לעזה – אמנם לאחר שכבר יצא למסע, חזר ריה"ל על עקבותיו והופיע שוב במצרים.

אין אנו יודעים מדוע בדיוק נכשל המסע היבשתי, אך ככל הנראה הוא הותיר מתח מסויים בין ריה"ל, שחלק ממלויו עזבו אותו, לבין בני הקהילה בקהיר.

לאחר מכן ניסה ריה"ל להגיע לירושלים דרך הים. הוא עלה על ספינה בתחילת חודש סיוון, אמנם במשך ארבעה ימים לא נשבה הרוח המתאימה. רק ביום טוב ראשון של שבועות יצאה הספינה, ומן השתיקה נראה שגם הגיעה ליעדה – ככל הנראה כעשרה ימים לאחר מכן.

ריה"ל עצמו נפטר חדשיים לאחר מכן בחודש אב, ולפי העדויות מן הגניזה נקבר במערה אחת יחד עם ר' אברהם אבן עזרא – ידידו ואולי אף מחותנו. במכתב מקוטע של נתן בן שמואל החבר, מזכירו של נגיד יהודי מצרים, הוא נזכר כ"רבנו יהודה הלוי הצדיק החסיד זק"ל"- תואר שהיה שמור אז בדרך כלל למי שנהרג על קידוש השם (זכר קדוש לברכה). בסוף המכתב מופיעות המילים "בשערי ירושלים", אם כי ההקשר אינו ברור דיו.

עדויות אלו שופכות אור חדש על הסיפור העתיק. ככל הנראה, הגיע ריה"ל קרוב לסוף ימיו לארץ ישראל, ומסתבר מאוד שאף עמד בשערי ירושלים, ונפטר שלא כדרך העולם. אמנם,  אין באלו די על מנת לאשר אותו, אך אפשר שהאמת והאגדה אינן רחוקות כל כך.

לקריאה נוספת: יוסף יהלום, שירת חייו של ר' יהודה הלוי; 

הרב אליעזר יהודה בראדט, ‏פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הלוי בארץ ישראל, ישורון כרך כ"ה תשע"א, עמ' תשנ"ד.

[1] שלשלת הקבלה, עמוד צב.