בית המקדש של יוליאנוס הכופר

פלאביוס קלאודיוס יוליאנוס אף פעם לא היה אדם שגרתי. קודם כל, הוא היה קיסר רומא – תואר שאולי לא תמיד היה סגולה לאריכות ימים, אבל כלל שליטה מלאה על אחת האימפריות האדירות בהיסטוריה. מלבד זאת, הוא היה אחיינו של קונסטנטינוס הגדול; האיש שהפך את הנצרות ללגיטימית בקיסרות הרומית. 

יוליאנוס נולד בשנת 331 לספה"נ בערך, בעיצומו של עידן רב תהפוכות בתולדותיה של הקיסרות הרומאית. במהלך המאה הרביעית לספה"נ, עברו על הקיסרות הרומית תמורות אינטנסיביות, מתיחות פנים ותהליכי שחיקה עמוקים. בתוך עשרות בודדות של שנים – כמעט כלום במושגי הזמן הרומאיים – הספיקה הקיסרות להחליף את פולחן האליליים ההלניסטי הוותיק בנצרות; להתפצל לשניים, להתאחד, ואז להתפצל סופית מחדש; לחוות שורה של הפסדים צבאיים מטלטלים ששחקו את כוחה והחלו את דעיכתה הארוכה, ולהעתיק את בירתה מרומא הישישה מזרחה, אל קונסטנטינופול הצעירה והזוהרת. 

יוליאנוס היה ללא ספק בן דמותה של התקופה ברמ"ח איבריו. תחילת דרכו הקיסרית התאפשרה הודות למינויו כקיסר המערב על ידי בן-דודו, קונסטנטינוס השני, בשנת 355 לספה"נ (שבדרך אגב, הייתה גם שנת פטירתו של האמורא רבא) – מינוי שנעשה על מנת להתגבר על גל המרידות שתקף את האימפריה ולבלום את פלישת הגרמאנים אל שטחי הקיסרות. יוליאנוס מילא את תפקידו בהצלחה מרובה, אלא שאז גילה קונסטנטינוס שלהצלחה יש מחיר; לגיונותיהם של הקיסרים כמעט הגיעו לידי התנגשות דמים שנמנעה ברגע האחרון הודות למותו של קונסטנטינוס, בשנת 361 לספה"נ. כך מצא את עצמו המצביא הצעיר על כס שני חלקי הקיסרות הרומית בגיל שלושים בלבד.

בשלב זה התחוור שלמצביא הצעיר היו יומרות רדיקליות גם בהשוואה לתקופתו. למרות שכאמור גדל כנוצרי, נטה יוליאנוס אחרי הפילוסופיה הניאופלטונית, והמיר את דתו להלנית. את הנצרות הוא ראה כדת מזוייפת שאיימה על המשך קיומו של הפולחן העתיק. באותו הזמן, הנצרות אמנם כבר הייתה גדולה מכדי שיהיה ניתן להיסב את הגלגל אחורנית, אך יוליאנוס ניסה בכל זאת להחיות את הפולחן הפגאני העתיק ולשחוק את מעמדה של הנצרות; הוא פתח את המקדשים ההלניים העזובים, העביר רכוש שהוחרם לטובת הנצרות להלניים, ותמך בחידוש הקרבת קורבנות. הפעילויות האקטיביסטיות שלו כנגד הנצרות הובילו לכך שהוא זכה שהכנסייה תוסיף לשמו את התואר  Apostata – 'הכופר'.

על רקע זה, יוליאנוס ראה ביהודים דווקא בני ברית אפשריים. למרות שגם ליהדות לא רחש חיבה יתרה, היא נתפסה בעיניו כחלק מ"הדתות הישנות" וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש תאםמה את השקפתו הניאופלטונית לפיה אין התפילה שלמה ללא הקרבת קורבנות. יוליאנוס הוטרד מהעובדה שאף היהודים חדלו מלהקריב קורבנות, ומשהבין שלא יוכלו לחזור לכך ללא בית המקדש החל לפעול להקמתו המחודשת. להיבט התאולוגי נוסף גם מימד פוליטי; חיזוק מעמדם של היהודים סייע ליוליאנוס במאבקיו להחלשת הנצרות. קשריו עם היהודים התרחבו מעבר לגבולות האימפריה, והוא אף ניסה לקנות את אמונם של יהודי מסופוטמיה שעה שיצא להילחם בפרסים, ואכן נענה בחיוב בכך שחלקם התפנו מאזור הקרבות.

הצהרתו של יוליאנוס בדבר הקמת בית המקדש עוררה זעזוע עמוק בקרב הקהילה הנוצרית; תרמה להיסטריה הנוצרית העובדה שכחמש עשרה שנה קודם לכן נשא קיריליוס – מי שבתקופת שלטונו של יוליאנוס כבר שימש כבישוף העיר ירושלים – דרשה בירושלים, שבה "התנבא" שיבוא יום ואויב הנצרות ("אנטיכריסטוס") ינסה לחבור ליהודים ולהקים מחדש את בית המקדש. יוליאנוס ויומרותיו היו עבור הנוצרים התגשמות ו של אותו חלום בלהות עבור הנוצרים.

בסופו של דבר, נסיון ההקמה המחודש לא צלח, וההיסטוריונים הנוצרים צבעו את הכישלון בצבעים ססגוניים. גרגוריוס מנאזיאנזוס, בישוף נוצרי בן זמנו של יוליאנוס, מתאר אסונות טבע שפקדו את הבנאים ומנעו מהם את המשך הבנייה. תיאורים אלו מופיעים בגרסאות שונות ובסיפוק רב בכתבי הנוצרים במשך מאות השנים שלאחר מכן. אמנם, יש להטיל ספק רב בהימנותם של התיאורים; כתביו של גרגוריוס איש נאזיאנוס מוטים ומלאי משטמה כלפי יוליאנוס והיהודים, ואין ספק שתיאור ה'מופת' כביכול שהתרחש כביכול שירת היטב את האג'נדה האישית שלו ושל שאר חברי הקהילה הנוצרית שהחרו-החזיקו אחרי מעשיות אלו. גרגוריוס אף מגדיל ומוסיף עוד "ניסים" כיד הדמיון הטובה עליו ששנשמעים בלתי רציונליים בעליל. התיעוד הלא-נוצרי היחיד שיש לאירוע זה נמצא בכתביו של ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס – חייל יווני-סורי שהתלווה למלחמתו של יוליאנוס בפרסים, ונחשב באופן כללי לדמות אובייקטיבית – המביא תיאור דומה:

למרות שהחיש את ההכנות למסע בלהט התלהבותו, בשקלו בנפש חרדה את מגוון האפשרויות, הקדיש בכל זאת תשומת לב לכל התחומים – ומתוך שאיפה להגדיל את זכר קיסרותו, על ידי גודל מפעלותיו – ביקש להקים את בית המקדש, הנערץ לפנים בירושלים, שנכבשה בקושי על ידי אספאסיאנוס וטיטוס אחריו, לאחר קרבות קטלניים רבים. על ביצוע המשימה הפקיד את אליפיוס, איש אנטיוכה, אשר זה לא כבר שימש כנציבן העליון של הבריטאניות; כאשר החיש אליפיוס את הגשמת הדבר, וסייע בידו מושל הפרובינציה, פרצו כדורי אש מטילי אימה סמוך ליסודות בזינוקים תכופים, ומנעו גישה מהמקום אל הבנאים, אשר נחרכו שוב ושוב, ובדרך זו – כשאתני הטבע הודפים אותם במידה גדולה של עקביות – חדלה המלאכה. 

כמובן, למרות הנייטרליות המיוחסת לאימיאנוס – אם נקבל את ההנחה שהנוצרים השתמשו באירועים אלו בצורה מסיבית לצרכי תעמולה, הרי שאף עדות-היחיד שלו צריכה להילקח בעירבון מוגבל. מנגד, סיוע לעדותו של אמיניאנוס ייתכן ואפשר למצוא באיזכור המופיע בגניזה הקהירית, המייחס ל"צום יהושע" – בנוסף לפטירת יהושע בן נון – גם "רעש". (-"צמו בי"ח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש") התאריך בו היה נהוג לציין את מות יהושע הוא י"ח באייר, מה שתואם את התיעוד הנוצרי. מכל מקום, בין אם אירועים דומים התרחשו בשעת הבנייה, ובין אם לא – מותו הפתאומי של יוליאנוס בקרב נגד הפרסים, (לפי האגדה הנוצרית – על ידי חייל רומאי-נוצרי) סתם את הגולל על ניסיון ההקמה. עם מותו, נגזרה גם באופן סופי גורלה של הפגאניות ברומא; הקיסרים הבאים אחריו היו נוצרים, והאבק כבר החל שוקע על דת-האלילים הישנה. פחות מעשרים שנה לאחר מכן, עמד תיאודוסיוס הראשון והכריז על הנצרות כעל דתה הרשמית היחידה של הקיסרות הרומית, ובכך הניח את יסודותיה של אירופה המודרנית.

לקריאה נוספת: זאב רובין: ירושלים לדורותיה; ירושלים בתקופה הביזאנטית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

תמונה: יוליאנוס הכופר בראש ועידה של מנהיגי העדות, Edward Armitage 1875