כשבקוצק נסגרה הדלת

לא רבים הם האנשים שעוררו מידה כה גבוהה של מתח, עניין, הכנעה והתפעלות כפי שעוררה דמותו הנשגבה של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, הידוע בכינויו: "הרבי מקוצק", או "הקוצקר רבה". ואכן, מדובר ללא ספק באחת מהדמויות רבות-האנפין שהצמיחה יהדות פולין במאה הי"ט.

הרבי מקוצק נולד בעיירה גוריי (Goraj) שבפולין בשנת תקמ"ז (1787), לאב מתנגד שהגיע ממשפחה בעלת שרשים חסידיים; סביו מצד אמו נמנה עם תלמידיו של הבעש"ט. לאחר נישואיו, הלך הרבי מקוצק ללמוד בבית מדרשו של רבי יעקב יצחק הלוי הורווויץ – ה"חוזה מלובלין" – ובהמשך אצל תלמידו, רבי יעקב יצחק מפשיסחא, שנודע בכינויי: "היהודי הקדוש". לאחר שנפטר ממלא-מקומו של היהודי הקדוש, רבי שמחה בונים מפשיסחא, לקח רבי מנחם מנדל את מקומו והחל להנהיג את קהל החסידים, בתחילה בטומושוב ובהמשך בקוצק, שם קבע את מקום מושבו.

הרבי מקוצק עמד בראש עדה של כאלפי חסידים, והקים בית מדרש ייחודיי בדרכו ובסגנונו. דבקותו הבלתי מתפשרת באמת, חריפותו וצורת עבודת ה' הייחודית שלו היו אבן שואבת לאנשים שבקשו להסתופף בצלו, אך הם גם הקימו עליו מתנגדים לא מעטי, הן מקרב קהל החסידים והן מחוצה לו.

השפעתו של הרבי חרגה הרבה מעבר לחוג-חסידיו; אמרותיו הקצרות והחדות הפכו כמעט למטבעות-לשון ולנכסי צאן ברזל בעולם החסידות. לצד זאת, דמותו עוררה עניין רב גם אצל יהודים שהיו רחוקים ממשנתו, ואף אצל הוגי דעות ומשכילים לא מעטים. בפרט עוררה אצל האחרונים סקרנות רבה התקופה המסתורית של עשרים שנות חייו האחרונות של הרבי. אי-המובנות של תקופה זו פלחה את ליבותיהם של החסידים, והעלתה שלל השערות וספקולציות בקרב מתנגדיו או סתם הולכי-רכיל. המדובר הוא, כמובן, בתקופת ה"סגירה" המפורסמת, שבה – כך נאמר – לא חצה הרבי את סף מפתן ביתו אפילו פעם אחת.

התקופה המדוברת החלה בתחילת שנת ת"ר (1839), זמן קצר לאחר שהחלים הרבי מקוצק ממחלה שתקפה אותו במשך תשעה חדשים. לאחר שמחת תורה זו של שנה זו, אירע קרע בין הרבי לתלמידו, רבי מדרכי יוסף ליינר מאיזביצה, (בעל "מי השילוח") שעזב את החסידות יחד עם רבים שהלכו בעקבותיו. לאחר אירוע זה החלה "תקופת ההסתגרות" של הרבי, במהלכה הפסיק את שגרת עריכת ה"טישים" וגם נמנע מלקבל קהל באופן קבוע. במהלך תקופה זו, היה הרבי מתראה עם חסידיו לעיתים מזדמנות בלבד, ובמרבית הזמן היה נתון בחדרו. לעיתים היה יוצא מחדרו למעין "גיחות" קצרות, שבהם היה גוער בחסידיו וזורק בהם מרה – אירועים שהיו מסוגלים להבריח חלק מן החסידים מן המקום.

הסיבות שגרמו לקרע בין הרבי מקוצק ובין תלמידו היו כר נרחב לשמועות, להשערות ואף לספורים שבינם לבין המציאות כנראה שאין הרבה מן המשותף. אחת ההשערות המדוברות תלתה את הדבר בהבדל שבין גישתו הנוקשה והתובענית של הרבי מקוצק לבין גישתו המקלה והסלחנית יותר של הרבי מאיזביצה. הרבי מקוצק תבע מחסידיו לנהל אורח חיים פרוש וסגפני. כך, למשל, מסופר שבאחת הפעמים, כאשר הלינו חלק מן החסידים על המחסור החמור שבו היו נתונים, גער בהם הרבי מקוצק. בדרכו האופיינית הוא שאל אותם, מאחר ומבואר בגמרא (בבא מציעא נט, א) ש"שערי דמעות לא ננעלו", מדוע יש צורך בשערים? על שאלה זו השיב הרבי בעצמו, שהשערים נדרשים עבור דמעות השוטים – אלו החושבים שביכולתם לבוא ולתבוע מהקב"ה לספק להם כל צרכיהם, ואינם חושבים שעליהם קודם כל לשאול את עצמם מה נדרש מהם לעשות עבור בורא העולם. יתכן וגישה זו הובילה חלק מן החסידים לפרוש מקוצק ולדבוק מרבי מאיזביצה, שגילה גישה רכה יותר.

הרבי מקוצק תבע לא רק מתלמידיו, אלא גם מעצמו – תביעה שנבעה מאמונה עמוקה בכוחו של האדם. כאשר נשאל אם הוא מנסה להיות גדול מהבעש"ט השיב, שלא הושבענו מעולם שלא להיות גדולים מהבעש"ט. בהקשר דומה, הובא הספר "אמת ואמונה" דברים שאמר פעם בלהט, המעידים על האופן שבו תפס את תפקידו בעולם:

"רבינו זצ"ל אמר ברעש לאחד, אתה יודע מי אנכי? היה רבי ר' בער, ר"ר שמעלקא, ר"ר אלימלך, הרבי מלובלין, היהודי הקדוש, ר"ר בונם ואני השביעי, דער קווענט-עסענץ [-התמצית] מכולם! אני שבת![1]"

בין אם כך היה ובין אם לא, העובדה שהאיש שכל חייו הוקדשו לחתירה עבור האמת הצרופה פרש מן העולם הציתה את דמיונם של רבים. בין התיאורים המופרזים יותר של תקופה זו אפשר להביא את דבריו של הסופר יצחק יהודה טרונק, בספרו "פולין" (מתורגם מיידיש ע"י ישראל א. גרובייס):

"על שנות "הסגירה" של הרבי מקוצק הילכו שמועות פרא. היו מספרים שבאותו חדרון שבו הסתגר, אף פעם לא ניקו את הרצפות. בתוך החדר התרוצצו חולדות מגודלות, מפוטמות ודשנות מחופש ומנוחה. לצדן שרצו צפרדעים בגוון אפור שניתרו מסביב לרבי הבודד, כמו כלבי שמירה מאולפים. מובן מאליו שהחסידים היו אומרים שהיצורים האומללים הללו הם ללא ספק נשמות מגולגלות של חסידים חוטאים שנפטרו מן העולם, שהתגלגלו ובאו לקוצק לבכות את רוע מצבן ולבקש "תיקון'".

אמנם, למרות הציוריות הרבה שבתיאור, והמחשבות על אקזיסטנציאליסט-רבני כיבכול, מין סרן קירקגור של פולין החסידית, אדם שדרישת האמת הקיצונית שלו הביאה אותו להסתכסך עם העולם שבו הוא חי, ה"סגירה" לא הייתה כה הרמטית כפי שאהבו לתאר. החסידות המשיכה להתקיים באותם השנים, וההמונים נהרו למעונו של הרבי מקוצק, מצפים לחלות את פניו.

בין היתר, אנו יכולים ללמוד על כך מהעובדה שכשנתיים לאחר הסגירה, בעקבות התפרצות מחלת הכולירה, נאלץ משרד הבריאות הפולני לאסור את ה"פילגרימה (-עלייה לרגל) הקיימת מדי שנה לקוצק" – כלשון המסמך – מתוך נימוק ש"התאספות של 5,000 איש מערי המדינה הרחוקים כקרובים עלולה לגרום להתפשטות המגפה"[2].

כמו כן, בספר "מאיר עיני הגולה" (עמוד 114) מובא מכתבו של ר' יצחק מאיר אלתר מגור, תלמידו הקרוב של הרבי מקוצק, שבו הוא מספר על כך ש"ג' שבתים היה [הרבי] יושב עם העולם". מהמכתב ברור שתופעה זו לא הייתה בהכרח מצויה, אך היא מורה על כך שהרבי עמד בקשר עם חסידיו, גם אם לא בהכרח באופן רציף ועקבי.

באותו המכתב מכחיש הרי"ם את שמועות הזדון על מצבו הנפשי כביכול של הרבי, כשהוא נוקט ששמועות אלו יצאו מ"זדים ארורים, אשר כקוץ מכאיב בעיניהם מה שיש בעולם הרוצים בתורת ה'".

מעניין לציין שר' אהרן וולדן – תלמיד הרבי מקוצק שעדותו על ה"סגירה" בספרו "שם הגדולים החדש" (יצא לאור לראשונה בורשה, תרכ"ה – 1864) היא מהמצוטטות בנושא[3] – הכיר את הרבי לראשונה רק לאחר שהחלה תקופת הסגירה, שכן תקופה זו החלה כאשר היה ר' אהרן כבן שנתיים בערך.

הרבי מקוצק עצמו נפטר בשנת תרי"ט, כשלידו תלמידו הקרוב רבי יצחק מאיר, לימים מייסדה של חסידות גור. בפטירתו, ציווה על תלמידו לשרוף את כל כתביו. וכתביו אכן נשרפו, אך האש שהדליק בליבותיהם של תלמידיו אפשר ועודנה בוערת עד עצם היום הזה.

לקריאה נוספת: ישראל אלטר גרובייס: האם הרבי מקוצק הסתגר בחדרו בשנותיו האחרונות? באתר מקור ראשון,  ב' באדר א' ה'תשע"ט.

Joseph Fox (1988). "IX". Rabbi Menachem Mendel of Kotzk : a biographical study of the chasidic master .

[1] שם, סימן תתקי.

[2] .Marcin Wodziński: Hasidism and Politics, 2013, p. 290

[3] ראה שם: "אף אחרי אשר גבה לבו בדרכי ה' ובחר רבנו הקדוש להבדל מבני אדם וידו נטה אל צפון, כעשרים שנה לא זזו פעמיו מקיר ביתו חוצה והוסיף טהרה על טהרתו וקדושה על קדושתו". (מהד' ניו יורק תש"ח, דף מ' ע"א).

 תמונה: קבר ר מנחם מנדל מקוצק, יאיר ליברמן, ויקימדיה.