"כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר"
תפיסה רווחת מפרשת את הרעיון שדיבור האדם משפיע על המציאות במונחים מאגיים. מאגיה היא תפיסה שיש לפעולות ולכוונות של אדם יכולת להפעיל את המציאות: אם האדם אומר את הלחש הנכון, את קוד ההפעלה המדויק, הוא משפיע על מה שמחוצה לו – על מה שמנהל את המציאות. הוא יכול לעצור את הגשם בכוח דיבורו, להבעיר אש או למוטט בנין. באופן כללי, התורה יוצאת כנגד המאגיה – היא מזהירה שלא לשמוע ולא לחוש למכשפים למיניהם, הטוענים כי יש לפעולות ולדיבורים שלהם יכולת להשפיע על המציאות. קשה להניח אפוא שהיא מייחסת לבלעם כוח מאגי.
היכולת המיוחדת של בלעם הייתה יכולת פרשנית. פרשנות אינה משנה את המציאות באופן אקטיבי. היא חייבת להיאחז במשהו אמיתי, ממשי. אולם, הצורך בפרשנות מלמד כי המציאות אינה נגישה לאדם באופן בלתי אמצעי אלא הוא צריך תיווך. השפה כולה היא תיווך המציאות לאדם. לפיכך, לפרשן כוח רב. הוא יכול לתווך את המציאות לאדם באופן נוח עבורו, על מנת להשיג את מטרותיו. ההשפעה שלו אינה על המציאות אלא על האדם שלו הוא מתווך את מציאות זו.
כאשר הקב"ה אומר לבלעם: "לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא", הוא נתפס על המילים "לא תלך עמהם" ואומר להם "כי מאן ה' לתתי להלך עמכם". הוא לא משקר. הוא רק מפרש את הדברים באופן נוח עבורו. במקום לומר שמאן ה' לקלל את העם, הוא אומר "מאן לתתי להלך עמכם". וכך הייתה אומנתו, הוא ידע למצוא תמיד נקודה אמיתית, להיאחז בה ולתלות עליה את רצונו, "לכוון אותה שעה שהקב״ה כועס בה".
הדרך שלו לעשות זאת הייתה להתמקד בנקודות החולשה של היריב שלו, ולהשתמש בהם על מנת להרוס את השם הטוב שלו ולהכניס אותו לעמדת מגננה. הוא לא היה ממציא את נקודת החולשה, אלא מעלה אותה על פני השטח, מגדיל אותה, מעצים אותה, וכך גורם שבמקום שתתבטל ותשכח היא תתפשט ותגדל.
כוח זה קיים גם בברכה. מי שיודע לברך, יכול לתפוס את נקודות החוזק של האדם, להתמקד בהם, ובכך להגדיל אותם ולתת כוח ועוצמה לאדם.
"בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס"
Photo by Gritte on Unsplash
