צריך עיון > בין הסדרים > בין בלעם למשה

בין בלעם למשה

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

פרשת בלעם מופיעה בתורה כדי להדגיש באמצעותה את מעלותיו של משה.

פרשת בלק

"משה כתב ספרו ופרשת בלעם" אומרים חז"ל (בבא בתרא יד, ב). באמצע חומש במדבר, העוסק במנהיגותו של משה, מופיעה דמותו של בעלם, בתור ניגודו של משה. אם משה הוא הפרוטגוניסט של ספר במדבר, הרי שבלעם הוא האנטגוניסט. בלעם הוא נביא האומות, לעומת משה רבינו, נביאם של ישראל. גם בלעם הצטייר בעיני האומות כדמות מופת בעל יכולות וסגולות אלוהיות: "שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים", ודווקא בגלל זה, חשוב להבחין בינו לבין משה, דמות המופת שלנו.

הניגוד בין משה לבעלם נרמז כבר בשמותיהם. בלעם בן בעור לעומת משה בן עמרם. בלעם – "בלא עם", לעומת עמרם – "עם רם". בעור – בער, במשמעות של ביעור, ביטול, כנגד משה – המושה ומפיק מכל דבר את מה שניתן להפיק ממנו. בלעם אינו שייך לאף עם, אין לו קשרים מחייבים, כיוון שהוא "בן בעור", הוא מבטל כל דבר. מנגד, היותו של משה להפיק מכל דבר את מה שאפשר היא תוצאה מחיבורו לעמרם, חיבורו לעם, למסורת, לבית אב.

בלעם הולך מארץ בני עמו על מנת לסייע לעם שאין לו קשר אליו לקלל עם אחר שאין לו קשר אליו. משה יוצא מבית המלוכה לראות את שלום אחיו, ומוכן להילחם למען עבדים מוכים משום שהוא מרגיש שייכות אליהם. משה נוטש עושר וגדולה במשימתו להציל את בני עמו, ובלעם עוזב את בני עמו מתוך הבטחת עושר וגדולה. בלעם הולך לקלל. משה הולך לגאול מעבדות. בלעם מחפש פגמים. משה מחפש דרך לעזור ולסייע. בלעם אינו אלא צופה שמזהה חוזקות ויודע לנצל חולשות: "את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". אבל משה עושה כל מאמץ כדי לרומם את ישראל ולהפוך אותם מעבדים לבני חורין.  בלעם אינו מקבל על עצמו אחריות, אלא תולה את הכל בקב"ה: "לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי אשר ידבר ה' אתו אדבר", אבל משה מקבל בעצמו אחריות על שליחותו: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ומעל הכל, משה מבקש לעשות רצון ה', ובלעם אינו מבקש אלא למלאות את רצונו הפרטי.

כאמור, בלעם הוא האנטגוניסט של משה. "אנטגוניסט" הוא מושג ספרותי הלקוח מהטרגדיות היווניות. תפקיד האנטגוניסט הוא להדגיש את היחוד בדמות של הגיבור הראשי, הפרוטגוניסט. השימוש בהנגדה מחדד את דמות הגיבור, מבליט ומדגיש אותו. בחומש במדבר תיארה התורה באריכות את דמותו והנהגתו של משה, על כל מורכבותה. בפרשה הקודמת אנו פוגשים את משה בנקודת השפל שלו, במי מריבה, כאשר נגזר עליו שלא יכנס לארץ. וכאן, עולה הצורך להדגיש את גדלותו של משה לעומת דמות המנוגדת לו.

עם הסתלקותו של משה, נוצר צורך להדגיש לישראל את גדלותו, שלא ימשכו אחר "נביאים" דוגמת בלעם, שיודעים רק לקלל ולבטל, ואינם יודעים לברך ולהושיע.

"ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיהו א, י).

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל