בספר במדבר מופיעים שני מניינים של בני ישראל: המניין הראשון מונה את השוהים במדבר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד […] שאו את ראש כל עדת בני ישראל". המניין השני מונה את הנכנסים לרשת את הארץ: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות".
בין שני המניינים ישנו הבדל משמעותי: המניין הראשון, של השוהים במדבר, היה "למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" ואילו המניין השני, של באי הארץ, היה: "מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם". המניין הראשון המניין מתחיל מהמשפחה ומסתיים ביחיד: מ"למשפחתם" ועד "לגלגלתם", ואילו במניין השני לא נזכר "לגלגלתם" אלא "לבית אבתם" בלבד. במניין הראשון הדגש הוא על היחיד. נכון אמנם שהיחיד אינו עומד לבדו ללא שורשים וללא הקשר אלא מונח בתוך סדר של מחנות, תוך הזכרת משפחתו ובית אבותיו, אך בסופו של יום, הדגש הוא על "לגלגלתם". מדובר במניין של יחידים, של גולגלות. במניין השני, לעומת זאת, אין דגש על היחיד אלא על בית האב. המניין מצרף את היחיד להיות חלק מבית אב. ואכן, בהצגת המניין השני מדגישה התורה את החלוקה למשפחות, בעוד שבמניין הראשון היא מדגישה את המספר הסופי של כל שבט.
ההבדל בין המניינים נעוץ לדעתי בשוני שבין חיי נוודות במדבר לחיים בארץ. מי שחי במדבר אינו חי חיי אומה. גם אם היחידים מאורגנים בסדר מופתי לפי דגלים ומחנות, בסופו של יום, בחיי היומיום כל איש עומד לעצמו, באוהלו, בלי הדינמיקה המשפחתית שמדביקה אנשים יחד. אין לאנשים בתים ואחוזות ואין להם חיי חברה מסועפים, עם עסקים ובריתות וזיקות מרובדות ועמוקות. רק כאשר נכנסים לארץ המשפחה מקבלת נוכחות: הארץ מתחלקת לנחלות, וכל קבוצה מתרכזת בנחלה שלה, בחלקת האלהים שלה, ומטפחת חיים משפחתיים, קבוצתיים, שמטשטשים במידת מה את הלבדיות של החיים במדבר.
משפחתיות זו אינה מחייבת ביטול היחיד, כמובן. למעשה, עיקר תכליתו של המניין הוא "נשיאת ראש", כלומר העלאת חשיבות הפרט מתוך הכלל. אולם, נשיאת הראש מתבצעת מתוך הקשר, ארגון חברתי מסוים. הארגון החברתי של אומה החיה בארצה הוא ארגון לאומי, משפחתי. זאת לעומת הארגון של המדבר שהוא לפי אהלים פרטיים, המקובצים יחד באופן מלאכותי מעט למחנות.
לאור האמור, ניתן להציע כי המניין של המדבר, כמו גם חיי המדבר בכללם, נועדו להעלאת חשיבות הפרט לאחר עבדות מצרים, שהשפילה את הערך העצמי של היחידים. עיקרה של העבדות היא ביטול האדם, ביטול הערך של היחיד על ידי הכפפתו לרודנות האחר. לפיכך, לפני שישראל נכנסו לארץ ובנו את חיי האומה שלהם, חיי המשפחות, היה חשוב לבנות את הערך של היחיד. ללא טיפוח ערכו של היחיד במדבר היו ישראל ממשיכים חלילה עם תודעה של עבדות גם בהיותם חופשיים בארצם ולא היו הופכים לאומה עצמאית המסוגלת ללכת בדרך משלה. שהרי בסופו של יום, תודעת החירות נבנית על ידי עמידה עצמית של כל יחיד ויחיד. אם ליחידים המרכיבים את האומה אין תודעה עצמית של ערך גם לאומה כולה לא תהיה תודעה של עצמאות וחירות. מצד שני, אומה אינה יכולה להסתפק בתודעת חירות של הפרטים. היא צריכה שיהיה לפרטים תודעה לאומית, כלומר שלא יראו את עצמם כאוסף של פרטים שהתחברו ביחד כדי להיטיב את חלקם על ידי שיתוף פעולה אלא כאורגניזם שמחובר יחד בצורה עמוקה יותר. כדי לבנות אומה צריך לטפח תודעה משפחתית-לאומית, של בתי אב ומשפחות שרואים את עצמם כחלקים של ישות אחת, משפחה אחת. רק באופן זה ניתן לקיים חיי אומה תקינים. לפיכך, לפני הכניסה לארץ היה צורך במניין נוסף, שיצרף את אוהלי המדבר הבודדים יחד, ויארגן אותם לפי בתי אב המרכיבים יחד עם אחד.
"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"
תמונה: Bigstock
