"'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' – בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: 'לכל יושביה', בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין" (ערכין לב:)
פרשת במדבר מארגנת את מחנה ישראל כך שלכל שבט מקום מיוחד משלו סביב משכן ה'. כיוצא בו, חלוקת הנחלות בארץ היא לפי שבטים, ובני השבט היו משתדכים בינם לבין עצמם, עד ש"הותרו שבטים לבו זה בזה" לאחר הטרגדיה של פילגש בגבעה והנקמה בבני בנימין.
התורה אינה שואפת אפוא ל"אחדות ישראל" במובן של ביטול כל המחיצות וההבדלים בין קבוצות שונות בעם אלא להפך. היא מעודדת מצב שבו כל שבט יושב בנפרד ושומר על עצמו מפני עירוב וטמיעה בשבט האחר.
הנהגה זו ממשיכה להופיע בעם ישראל גם לאחר החורבן, דרך ריבוי הדעות בבית המדרש. כך מלמד אותנו המדרש על בית שמאי ובית הלל:
אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל בצרות ואחיות ובספק אשת איש ובגט ישן והמקדש את האשה בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנאמר האמת והשלום אהבו. אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו לקיים מה שנאמר כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה׳.
בית שמאי ובית הלל חלקו זה על זה בחריפות עזה ביותר: זה אומר שמה שהשני עושה הוא איסור כרת, וזה אומר שמה שהשני מטמא הוא טהור. הכבוד ההדדי ביניהם לא נבע מכך שהדעות שלהם לא היו חשובות להם והם יכלו להניח אותם בצד. הם נבעו מכך ש"האמת והשלום אהבו". הם אהבו את האמת אך אהבו גם את השלום, וזאת על ידי הבנה ש"דרך איש זך בעיניו" – כל אחד בטוח בדרכו ובאמת מאמין שהצדק עמו.
הם הבינו שהשני באמת אוהב את האמת, כשם שהם אוהבים את האמת, אך הוא רואה את הדברים באופן אחר. לפיכך, היו מוכנים לכבד את דעתו של האחר, ולהיזהר שלא להכשילו במה שאינו ראוי בעיניו. לפיכך, לא נמנעו לישא נשים זה מזה ולא נמנעו לעשות טהרות אלו על גבי אלו.
כאשר אדם מוכן להכיר בכך שיש דעות שונות משלו, גם אם הוא סבור שהם טעות מוחלטת, הוא עדיין יכול לכבד אותם. הוא יהיה מוכן לשמוע שיש מי שסבור אחרת ולכבד את זה. באופן זה ניתן לשמור גם על האמת וגם על השלום.
מחנה ישראל מכיל מגוון דעות, מגוון שבטים, ומגוון זה רק מעשיר את המחנה. אולם, צריכים להיות מוכנים לשמוע את דעת האחר ולבחון שמא הוא צודק, וכן להיות מוכנים להכיר בכך שגם אם לא מגיעים לעמק השווה, עדיין יש מקום לכבד את דעת השני.
