אחת התכונות הבסיסיות של האדם, שבה הוא נבדל משאר הבריאה, היא יכולת היצירה שלו. האדם זורע וקוצר ולא רק מלקט. האדם מכין לעצמו מאכלים, בגדים ומגורים שבהם גר, ובעיקר, הוא יודע להבעיר אש ולעצב באמצעותה את העולם הגולמי. האדם אינו נתון לחלוטין להשפעת העולם, הוא יוצר לעצמו עולם משלו. זוהי הגדולה, המעיין אלוהית, שניתנה לאדם, היכולת "לברוא עולמות" משלו. "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו!"
ואכן, לשם כך נברא האדם, כפי שאומרת התורה בבראשית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ". "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". האדם נעשה בצלם אלהים, על מנת שינהל את העולם וימשיך לעבוד ולפתח את האדמה.
אך כוח גדול זה נותן בידי האדם גם את היכולת להרוס ולהשחית. מרוב יכולתו ליצור ולשלוט בעולם, נוטה האדם לראות את עצמו באמת כאלוהים, כמי שמסוגל לעשות הכל, לשלוט בכל, ליצור הכל. הוא מתחיל לחשוב שהוא יכול לקבוע בעצמו מה נכון ומה לא ולהכריח את העולם לפעול על פי רצונו. הוא שוכח שהגם שניתן לו כוח שלטון, המאפשר לו להשתמש בעולם ולהוציא לפועל את הטמון בו, הוא אינו שותף של אלוהים, הקובע את החוקים על פי רצונו. האדם אינו יכול "ליעל פילא בקופא דמחטא" ולא משנה כמה יאמץ את רצונו. יש כללים לעולם, ועל האדם לכבד אותם. האדם צריך להכיר ב"ותחסרהו מעט" – המעט הזה הוא הרבה מאד.
תזכורת זו חשובה לכל אדם, ובפרט לבני ישראל, שהם עם ה', ממלכת כהנים וגוי קדוש. אצלם, מחמת מעלתם, יש מקום גדול יותר ליפול בחטא האכילה מעץ הדעת, מתוך רצונם להיות כאלוהים יודעי טוב ורע.
מצוות רבות בתורה נועדו לשמור את ישראל מסכנה זו – שלא יחשבו שהם כאלהים. ביסוד מצוות אלו עומדת מצוות השביתה על ענפיה השונים: שבת בראשית, שביתת המועדים, ושבת הארץ.
השביתה היא הפסקת פעולת היצירה של האדם. יצירת האדם היא כאמור עיקר תכונתו, והשביתה ממנה נועדה לשמור עליו מלהיסחף אחר יצירתו, להיות שקוע בה עד שהוא ישכח מהעולם, שהכלים שלו הם התנאי ההכרחי ליכולת היצירה של האדם.
עצם העצירה מזכירה לאדם "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם". לא האדם יצר ויוצר את העולם, אלא ה' הוא אשר יצר אותו, ואדם אינו משתמש אלא במה שניתן לפניו.
אמנם שביתת הארץ יתירה על כך, "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". האדם, היוצר הגדול, אוכל יחד עם עבדיו ובהמותיו את תבואת הארץ. הכל שווים בהזדקקותם לתבואת הארץ. אף אדם אינו יכול להשתחרר מכך בסופו של יום. הנקודה שבה האדם שווה לשאר היצורים היא בהזדקקות שלו לארץ, בתלות שלו בעולם, כמו שאר היצורים הנחותים ממנו. מבחינה זו, מבחינת התלות של האדם בבריאה, נאמר לו "יתוש קדמך" היתוש אכן קודם לאדם. האדם מגיע לעולם שיש בו יתושים, ועליו להתמודד עם כך. הוא אינו יכול להתעלם מעובדה זו.
יכולות השליטה והיצור של האדם אינן כוללות את הכוח לברוא בריאה חדשה. הן אינן משחררת אותו מתלותו בעולם. הן רק נותנות לו כלים להפוך את העולם למקום משוכלל יותר.
"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת. ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים: 'שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית'. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: 'יתוש קדמך במעשה בראשית!' דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין" (סנהדרין לח, א).
Photo by Hannah Gibbs on Unsplash
הרב התחיל בכח היצירה כבסיס שממנו שובתים,
למה ומניין הרב מסביר שזה נובע מתוך רצון שהוא יזכור שהוא לא שליט פה בעולם,
למה לדוגמא לא לפרש, כמו שמקובל, שהמטרה היא, שהוא יתנתק מהעולם ויפנה את דעתו לה'?
על האדם לומר תודה לאלוהים שנתן בידיו חוכמה רבה המקרבת אותו ממש לאלוהים אבל על האדם לדעת שבסך הכל הוא לא יעבור את אלוהים, שהוא הכל יכול. גם האדם יכול לעשות הרבה אבל יש לו גבולות. לאלוהים אין גבולות.