"כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' א'"
אנו רגילים לראות ביציאת מצרים את הביטוי הנעלה ביותר לחירות. חג הפסח, המוקדש לזכרון יציאת מצרים, מכונה "זמן חרותנו". כיצד יתכן אפוא שהתורה אומרת כי ביציאת מצרים נעשינו למעשה עבדים?
מהי עבדות? תשובה אחת מתייחסת לשדה המשפטי. עבדות היא מצב שבו האדם הופך לקניין, לרכוש של האדון שקנה אותו. אולם, תשובה זו אינה מספקת. מבחינה משפטית, עבד עברי אינו בדיוק רכוש האדון ולמרות זאת הוא נחשב לעבד.
תשובה אחרת מתייחסת להיבט הפסיכולוגי. עבדות היא שעבוד לרצון של מישהו אחר, וחירות, בהתאמה, היא פעולה מתוך רצון עצמי.
לפי תשובה זו, במידה מסוימת כולנו עבדים. כולנו פועלים במרבית הזמן לפי תכתיבים שלא אנחנו המצאנו. העובד פועל על פי רצון המעסיק. התלמיד פועל על פי תכתיבי המורה. האדם מתנהל לפי תכתיבי החברה ולפי אילוצי הטבע. לרצון החופשי שלנו יש מעט מאד מרחב פעולה בעולם.
מה אפוא ההבדל בין העבד לבן-החורין?
התשובה הליברלית המקובלת תולה את ההבדל בהסכמת האדם (Consent). אם האדם נכנס מרצונו החופשי לחוזה עבודה, לקהילה עם נורמות חברתיות מסוימות, לקשר של נישואים, הרי שהוא בן חורין. כל עוד אדם מחליט מרצונו שנכון וראוי לבטל את רצונו בפני רצונו של אחר – המעסיק, הרב, בן הזוג – הרי שהוא מקבל החלטה מושכלת של בן חורין.
אולם, אם האדם נקלע לעבודה שאינו רוצה בה, לקהילה שאינו מכבד את הנורמות שלה, לקשר נישואים שאינו מוצא בו חפץ והוא אינו יכול להשתחרר מהם, הרי שהוא משועבד. הוא עבד.
הוא עבד לא כיוון שאינו יכול להשתחרר; תמיד אפשר להשתחרר. אין כמעט מסגרת שאי אפשר להשתחרר ממנה. אדם יכול לעזוב את הקהילה, לפרק את הנישואים, לברוח מהאדון שלו. כמובן, פעולות אלו עלולות לגרור סנקציות, אפילו סנקציות חריפות, אולי גם מסכנות חיים. אך עדיין, האדם יכול להשתחרר אם הוא באמת רוצה. הסיבה שהוא לא משתחרר היא כי הוא לא מספיק רוצה, כי הוא מפחד, כי הוא כנוע, כי הוא עבד. הוא מבטל את רצונו בפני רצון האחר שלא מתוך הסכמה פנימית.
לפי האמור, נכון לומר שאין באמת אדם בן-חורין במובן של מי שפועל לפי רצונו בלבד אלא יש שני סוגי עבדות, שני סוגים של שעבוד לרצונו של אחר. יש עבדות כפויה, ויש עבדות רצונית.
אנו מוצאים אבחנה זו בדברי אנטיגנוס איש סוכו:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. (אבות א,ג)
אנטיגנוס מבחין בין עבדים שמשעבדים את עצמם לרצון האדון מרצונם הטוב, לבין אלו שעושים זאת "על מנת לקבל פרס". הם לא רוצים לעבוד אצל האדון ולציית לבקשות שלו. הם רוצים את הפרס. הם אינם עבדים בני-חורין אלא אנשים שרצונם לא חשוב להם דיו והם מוכנים למכור אותו בשביל הפרס. הם מסכימים לותר על ההזדהות עם רצון האדון בשביל איזו תמורה צדדית. אנטיגנוס מלמד אפוא כי על האדם להיות עבד מרצון: כזה שמכיר שרצון האדון הוא נכון וראוי ולכן מסכים לפעול לפי רצונו.
עבדים מהסוג הראשון יתקוממו נגד משעבד שאומר להם לעשות דברים שהם אינם מסכימים להם. אם המעסיק שלהם מבקש מהם לעשות פעולה שהם לא מסכימים לה בשום אופן מסיבה זו או אחרת, הם יסרבו, גם במחיר הסנקציות שיוטלו עליהם. הם מוכנים למלאות את רצון האדון אך ורק בתנאי שהם מסכימים לכך. עבדים מהסוג השני, לעומת זאת, יצייתו לכל גחמה של האדון. הם מעולם לא יתקוממו נגד רצונו.
זהו הקשר בין "עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" לבין "יהי מורא שמים עליכם". עבד שאינו מזדהה עם רצון האדון ימצא תמיד דרך להתחמק מאחריות, "לצאת ידי חובתו" ודי. עבד שעובד את רבו מרצון, לעומת זאת, יבקש לכוון באמת לרצונו של האדון, כיוון שהוא מעריך את רצונו. זהו "מורא שמים".
Photo by Hunters Race on Unsplash