צריך עיון > בין הסדרים > גאולה מסיני

גאולה מסיני

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

פרשות בהר ובחוקתי עוסקות בהלכות גאולה; גאולת הארץ, גאולת הקרקע, גאולת האדם, גאולת העם וגאולת הרכוש.
מה עניין גאולה אצל הר-סיני?

פרשת בהר-בחוקתי

פרשת בהר פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר". הר סיני מופיע שוב לאחר הקללות של פרשת בחוקתי: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". ושוב, בסיומה של הפרשה: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". הרי שכל הנאמר בין בהר לבחוקתי מיוחס להר סיני.

כשנעיין בתוכן פרשיות אלו נמצא שהקו העיקרי המנחה אותם הוא הגאולה. גאולת הארץ, גאולת נחלות וגאולת האדם הפרטי בפרשת בהר, וגאולה מהקדש בסוף פרשת בחוקתי. לאור זאת, הברכות והקללות של בחוקתי אינן שייכות לרצף לכאורה. אולם, במבט מעמיק יותר, גם הן עוסקות בגאולה.

גאולה ושעבוד הם מושגים משלימים. גאולה משמעה החזרת דבר אל הזיקה המתאימה לו, ובהתאמה, שיעבוד משמעו זיקה שאינה מתאימה. הארץ כולה שייכת לקב"ה, והיא ניתנת לעבודת האדם לשש שנים ונגאלת ממנו בשמיטה. כיוצא בו, הזיקה לנחלה צריכה להשתייך למשפחה שקיבלה אותה בירושה. הנחלה משתעבדת לאחר, אך נגאלת ממנו ביובל או בפדיונה וחוזרת אל זיקתה המקורית. לצד זה, בסוף פרשת בחוקותי, מפרטת התורה אילו דברים הזיקה הראויה להם היא האדם ולא ההקדש, והם יכולים להיגאל גם מרשות גבוה, ואלו דברים לא ניתן להמיר אחרי שהאדם ביטל את זיקתו אליהם והקדישם לרשות גבוה.

בנוגע לאדם עצמו, הזיקה הראויה ליהודי היא לקב"ה: "עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד". גאולת האדם היא הוצאתו מהשעבוד והשבתו אל הזיקה הראויה לו. באופן דומה, הזיקה הראויה לעם ישראל היא לקב"ה: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטות עלכם ואולך אתכם קוממיות". כאשר הזיקה העיקרית של ישראל היא לקב"ה, הם משגשגים ומצליחים. כאשר חלילה נחלשת זיקתם אל הקב"ה, מתמעטת קומתם והם נופלים לשעבוד לעם אחר.

הזיקות הנ"ל אינן מתקיימות בנפרד זו מזו. יש קשר בין ניצול לרעה של הקרקע, שיעבוד הארץ לאדם, לניצול לרעה של האדם, שיעבוד לעם אחר:

ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה.

שעבוד הקרקע על ידי האדם והפרת הזיקה שלו לקב"ה הם תהליך אחד. האדם משעבד את הארץ לעצמו כאשר מתבטלת זיקתו לקב"ה, ומתפתחת בו תחושה שהוא אדון לעצמו. הוא מתחיל לחשוב שהוא מוליד את הארץ ומצמיחה.

יעוד האדם הוא לעבוד את האדמה, כפי שנאמר לו בגן עדן. אולם, האדם אינו אדון לעצמו, אלא הוא עובד בשירותו של הקב"ה. כדי לזכור זאת, על האדם לעצור מדי פעם, זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית. כך אנו שובתים ממלאכתנו פעם בשבוע ימים ומניחים לארץ פעם בשבוע שנים. בהעדר שבת, האדם נסחף אחר מעשיו ומאבד את זיקתו לקב"ה. מתוך כך הוא משתעבד לעצמו, כלומר לדמיון שלו, המנותק מהמציאות האמיתית, מעולמו של הקב"ה. זיקתו העיקרית של האדם יכולה להיות לעצמו או לקב"ה. כאשר זיקתו העיקרית של האדם היא לעצמו, נפתחת אפשרות שעבוד האדם לאדם. האדם כפוף לעצמו, לחוקים שהוא מחוקק ולעולם הדמיוני שהוא ממציא. זה השעבוד הגדול ביותר שאדם חי בעולם שהוא ממציא לעצמו, וממנו הגאולה קשה ביותר.

ולכן כל המצוות הללו ניתנו על הר סיני.

הזיקה הנכונה של ישראל לעולם נקבעה בהר סיני. כאשר כל ישראל עמדו סביב ההר כאיש אחד בלב אחד, נכונים ומוזמנים לשמוע את דבר ה' מן השמים, נקבעה בליבם זיקה שלמה אל הקב"ה, ש"הוא עשנו ולא [ולו] אנחנו" (תהילים ק, ג). "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם", אומר הקב"ה לישראל לאחר מתן תורה, ולכן, "לא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו", "אם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ). החרב של האדם והפסיעות הגסות שלו עלולות לבטל את הזיקה שלו לגבוה, ולסגור אותו בעולם הדמיוני של עצמו, בעולם שבו הוא מדמה שהוא יצר את עצמו, ולא הקב"ה יצר אותו. בהר סיני, נקבעה אצל האדם הזיקה הגואלת, הזיקה אל ההנהגה האלוהית היורדת אל האדם מן השמים.

כך שאם יציאת מצרים הייתה הרגע שבו יצאו ישראל לחירות, הר סיני היה המקום שבו ניתנה להם "מגילת העצמאות": "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב). הר סיני הוא שורש הגאולה של ישראל, הגאולה מכל שיעבוד.

"אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה", חוקי הגאולה מכל שיעבוד.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל