צריך עיון > בין הסדרים > הלכה כיחיד

הלכה כיחיד

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

ההיסטוריה מונעת על ידי הרבים ועל ידי יחידים יוצאי דופן. התורה, עם זאת, מצדדת דווקא ביחידים.

פרשת בראשית תשפ"א

רבים התחבטו בשאלה האם כל יחיד אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כלומר, תוצר רוח הזמן, או שמא להפך, היחידים הגאונים הם אלו שמעצבים את רוח הזמן. במילים אחרות, האם צ'רציל ולהבדיל היטלר ימ"ש הם תולדה של רוחות המאה העשרים, או שמא הם אלו שיצרו רוח זו; האם שייקספיר, ולהבדיל הגאון מווילנא, הם תוצר של מגמות בדור כולו, או שהם אלו שעיצבו את האופן שבו אנו רואים את העולם.

חז"ל מתייחסים לשני צדדים אלו, ונראה שהם סוברים שלכל גורם יש מידת השפעה מסוימת: "בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים נסתכל בדורו ונתקררה דעתו. בקש הקב"ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיה נסתכל בצדקיה ונתקררה דעתו". כלומר, יש ורוח הדור שונה מרוח המנהיג, והם אפילו עשוים לאזן זה את זה.

עם זאת, התורה ללא ספק מטה אותנו להתמקד בהשפעה של יחידים יוצאי דופן על מהלך ההיסטוריה, ולא בתהליכים החברתיים הכלליים יותר. מאדם עד נח עשר דורות ומאות שנים, שבהם התורה לא רואה דבר ראוי לציון פרט למעשי כמה יחידים. מנח עד אברהם עשרה דורות, וגם בהם אין כמעט אירוע אחד הראוי לציון. וכיוון שמגיעים לאבות, הולכת התורה ומספרת לנו בפירוט רב על מעשיהם של אותם יחידים. התורה מאמינה אפוא ביחיד.

יתרה מזו, המקרים היחידים שבהם התורה מתמקדת בדור, ברוח הזמן ולא ביחידים, הם "דור המבול" ו"דור הפלגה". שניהם מתוארים כהלך רוח ציבורי, ללא תלות באדם מסוים. וכן אמרו חז"ל "עשרה דורות מאדם ועד נוח להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנוח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כלם". חז"ל תולים את הקלקול ב"דורות" ואת התיקון ביחיד, באברהם. נראה אפוא שלא זו בלבד שהתורה מעודדת אותנו להתמקד בהשפעת היחיד יוצא הדופן על רוח הזמן, אלא שהיא מוצאת ברוח הזמן, ב"צייטגיסט" הסוחף כשלעצמו, איזשהו טעם לפגם.

התורה מעודדת דווקא את היחידים, כגון אברהם, שמסוגלים ללכת נגד רוח הזמן ולהביא לשינוי. אלה מצדיקים למפרע את ההיסטוריה כולה, ו"נוטלים שכר כולם". ה"דורות" ככלל מכעיסים ובאים. הם נגררים ונמשכים, משל כבהמות נדמו, ורק היחידים שביכולתם לשנות כיוון, לטוב או למוטב, נוטלים שכר כולם.

היחוד של האדם משאר הנבראים הוא היכולת שלו להשתנות. יכולת זו הופכת אותו לגורם היחידי בעולם שאינו יציב וקבוע. בשל כך, הוא זקוק לרצון לייצבו ולרומם אותו. כשהוא פועל בלא רצון ונסחף אחרי "רוח הזמן" הוא משתבש והולך. רעיון זה משתקף בנבואת יחזקאל כנגד טענת ישראל: "בן אדם ישבי החרבות האלה על אדמת ישראל אמרים לאמר אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה" (יחזקאל לג, כד). טענת ישראל לכל אורך הספר היא שהם נתינים של רוח הזמן, שילדים לא יכולים להינצל מחטאי אביהם, שהיחיד נידון להיגרר אחרי הרבים. אולם, מה שיחזקאל שב ואומר להם הוא שהיחיד קובע, ודווקא זה שמתגבר על רוח הזמן, ופועל באופן מוסרי למרות הסחף מסביבו, לו מגיע לירש את הארץ.

תמונה: Bigstock

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל