עם ישראל ומדינות הלאום

"זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו"

המילים "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" עלולים להתפרש באופן שגוי, כאמירה שכל העמים אינם קיימים אלא למען ישראל. מעבר לכך שזו אמירה חסרת מובן מבחינה ריאלית, קשה להלום אותה עם התמה החוזרת ונשנית בתורה, שישראל דווקא נגררים אחר האומות ונסחפים אחר השפעתם הקלוקלת. אם אכן כל העמים לא נבראו אלא למען ישראל, האם לא היה עדיף לוותר עליהם אם לבסוף הם אינם מביאים לנו אלא נזק?

הפירוש הנכון של הפסוק קשור לדעתי למסופר בפרשת נח, על תולדות התפלגות העמים ללאומים. שירת האזינו מלמדת אותנו כי חלוקת העולם ללאומים הוא יחסי לבני ישראל. ישראל אינם עוד עם ממשפחת העמים, אלא יש יחס אחר בינם לבין שאר הלאומים.

בפרשת נח מספרת התורה כי בתחילה, לפני מגדל בבל, לא היו לאומים: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אנו למדים כי במצב זה היה טמון פוטנציאל לנזק רב. מצב שבו כל הארץ היא "שפה אחת ודברים אחדים" עלול לייצר מפלצת טוטליטרית שמאמינה כי היא כל יכולה ומונעת ביקורת, התפתחות וגיוון. בעקבות כך "בלל ה' את שפתם" ומשם נפוצו העמים ונולדה חלוקת העולם ללאומים שונים.

אולם, גם לאחר הגיוון שנוצר כאשר "בלל שפתם", הרעיון של "ממשלה גלובלית" שתחתיה יעמדו כל הלשונות לא פסק לפעם באנושות. האימפריות השונות שקמו ניסו תמיד "למשול בכיפה" – להקים ממשלה אחת שמארגנת את כל הלאומים והלשונות שתחתיה. עד היום, מוסדות גלובליים שונים מנסים לעשות זאת, כמו האו"ם, האיחוד האירופי, בית הדין הבין-לאומי וגופים כלכליים שונים.

לכאורה, המצב של שלטון אימפריאלי אחד המכיל בתוכו ריבוי לשונות הינו אידיאלי: מצד אחד, על ידי הגיוון של לשונות רבים, של נקודות השקפה שונות, של מגוון דעות, אנו ניצלים מהחסרונות שיש ב"שפה אחת ודברים אחדים". מצד שני, אנו זוכים לסדר עולמי, שבו יש גורם מארגן אחד, שימנע מלחמות ומאבקים בלתי פוסקים.

אולם, כפי שאנו יודעים היטב מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, פלורליזם אימפריאלי אינו אלא אשליה. אין חיה כזו ממשל אחד המחזיק בתוכו ריבוי. הממשל האחד חייב לייצר אחדות מסוימת, סולידריות, שהיא הדבק המחזיק את מבנה החברה. כך שהוא אינו יכול לסבול גיוון ממשי. הגיוון האימפריאלי אינו אלא 70 גוונים של אותה דעה ואותה דרך. בסופו של יום, חברה זו בונה לעצמה מגדל שראשו בשמים, לעשות לה שם "פן נפוץ על פני כל הארץ". היא בונה מגדל המגן והודף כל ניסיון ליצור או לחוות דבר החורג מהמסגרת האחידה והנוקשה של החברה.

לפיכך, כדי שהאנושות תוכל להתייחס באופן חיובי, או לכל הפחות לא באופן עוין, לדרכים שונות, חייבים גבולות יציבים בין אומות: "יצב גבולות עמים". רק בעולם של ריבוים לאומים ריבוניים לחלוטין, תיתכן אוטונומיה מלאה לכל אחד ללכת בדרך שהוא רואה נכונה וראויה. בסדר רב-לאומי זה, האומות מכירות בכך שיש אנשים עם דרכים שונות משלהם. אין איזה קונצנזוס כלל עולמי למה שהוא "טאבו", מה שאינו ראוי ואינו מתקבל על הדעת. יש הכרה בכך שמה שבעיני אומתי אינו מתקבל על הדעת, בעיני אומות אחרות הוא נכון וראוי.

באופן זה יש מקום ל"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", אומה ההולכת בדרך ה': "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". יש מקום לקיומם של ישראל בעולם, אולי כאומה שונה ומשונה, אך עדיין כזו שאינה דחויה לחלוטין. יתרה מזו, בסדר עולמי רב-לאומי נפתח פתח לאומות ללמוד זה מזה ואף מישראל. אומות יכולות לגלות סקרנות כלפי הדרכים של האומה השניה, גם אם הם משונים בעיניהם, ולחקות אותם, לטוב ולמוטב. ניתן ללמוד דברים טובים מן האומות, כפי שחז"ל מציינים, אך לצערנו הרב, אנו מוצאים שלרוב ישראל נסחפים דווקא אחר השפעה סביבתית קלוקלת, כמוזכר שוב ושוב בתוכחות הנביאים. כיוצא בו, גם האומות יכולים ללמוד מישראל כיצד ללכת בדרך ה', כדברי הנביא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו ב, ג).

זהו שאמר הכתוב: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל". הצבת גבולות העמים, כינון סדר עולמי שבו יש גבולות יציבים בין עמים, היה עבור מספר בני ישראל, כדי שבני ישראל יוכלו לחיות בתור אומה עצמאית, ולהיות עם ששוכן לבדד בלי שהאימפריות ינסו למחוץ אותו, כפי שהם אכן ניסו לעשות שוב ושוב.

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י, בראשית א, א).