"בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלוא במאמר אחד יכל להיבראות אלא להיפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" (אבות ה, א)
הבריאה בעשרה מאמרות מבטאת את רעיון ההתפתחות. היא מלמדת כי העולם אינו סטטי, כזה שמתקיים במאמר אחד, אלא יש בו ממד של התפתחות, אבולוציה, ממאמר למאמר: מ"יהי אור" עד "נעשה אדם".
אריסטו חשב שמבחינה פיזיקלית העולם הוא סטטי: הוא תמיד היה ותמיד יהיה. אולם, הגישה המקובלת בפיזיקה עתה היא שהעולם מתפתח מהמפץ הגדול ועד עצם היום הזה.
הגישה המבינה כי העולם הפיזיקלי מתפתח, נוטה לראות גם בתולדות האנושות מהלך של התפתחות. לעומת זאת, הגישה הפיזיקלית הסטטית מתקשה מאד להבין את קורות האנושות בתור התפתחות. אם העולם קיים מאז ומעולם והאדם קיים מאז ומעולם, הרי שההתפתחות שלו צריכה להיות אין סופית – כלומר ללא נקודת התחלה וסיום. התפתחות אין סופית היא לכאורה פרדוקס. עם זאת, האנושות מתקדמת לכאורה – היא נעה על ציר הזמן, וחלים בה שינויים. כיצד ניתן להסביר זאת?
ישנן שתי אפשרויות פתרון לפרדוקס זה: ניתן לומר שמה שהתפתחות האדם היא מעגלית ולא קווית, כלומר האדם עולה ויורד, כמו שמצוי הרבה בהיסטוריה, אך הוא אינו מתקדם באופן רציף. פתרון זה מניח שהאנושות אינה מתקדמת, אלא שהסטטיות שלה אינה קפאון. האנושות והעולם נעים בתנועה מעגלית החוזרת על עצמה. ישנה נקודה מסוימת של התקדמות שממנה יתחיל האדם בהכרח לסגת חזרה אל נקודת המוצא שלו. אפשרות פתרון אחרת היא לומר שיש הבדל בין האדם לעולם. לפי גישה זו, הסטטיות של העולם אינה נצחיות, אלא פסיביות. העולם נברא בנקודה מסוימת בזמן וקפא שם. לעומת זאת, האדם דווקא מתפתח. ההתפתחות האנושית התחילה מאז בריאתו של עולם.
כך או כך, הבריאה בעשרה מאמרות מלמדת שצורת העולם היא של התפתחות. העולם אינו סטטי וקבוע. הקב"ה ברא את העולם באופן שהוא הולך ומתברר, הולך ומתפרט, הולך ומתפתח – מהנסתר הבראשיתי, עד "לעיני כל ישראל", הגלוי.
איך שיהיה עולם מתפתח, יכול גם להתקלקל. כי עצם האפשרות של שינוי פותחת פתח גם לקלקול. בעולם סטטי לא תתכן התקדמות, אבל ממילא לא תתכן גם נסיגה. בעולם משתנה, ההתפתחות אפשרית, אבל גם ההידרדרות.
וכך אכן מלמדנו בעל המשנה, שהסיבה שהעולם נברא בעשרה מאמרות, כלומר שהוא נברא באופן מתפתח, המניח מקום לשינוי, הוא לתת מקום למעשי האדם: שהצדיקים מקיימים את העולם, והרשעים מקלקלים אותו.
בעולם סטטי לא היה ביטוי למעשי הצדיקים המתוקנים, ולא למעשי הרשעים המקולקלים; לא היה מקום לשכר על מעשי הצדיקים המקיימים את העולם, ולא לעונש לרשעים המחריבים את העולם.
אולם אין משמעות הדבר שתכלית הצדיקים היא "תיקון עולם". תפקידו של הצדיק אינה לתקן את העולם. העולם הוא "טוב מאד" משעת בריאתו, והוא אינו זקוק לאדם ש"יתקן" אותו. מי שמבין כי תפקיד האדם הוא "תיקון העולם" כופר למעשה במלכותו של בורא עולם ומגיע למעשים נוראיים.
משמעות ההתפתחות של העולם היא שמעשי הצדיקים מקיימים את העולם. מעשיהם הם מעשים מתוקנים המתאימים לאופן פעולת העולם. הם מעשים המפריחים את העולם הטוב, ונותנים לו לבא לידי ביטוי: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו". ואילו מעשי הרשעים מפריעים לעולם לפעול לפי מתכונתו.
"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' א' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם"
הצדיקים הפועלים לפי מתכונת העולם נותנים לעולם להתפתח לפי מתכונתו. אבל הרשעים הפועלים בניגוד למתכונת העולם מונעים מהעולם להתפתח ולפעול לפי מתכונתו, ואדרבא, גורמים לו לחזור לתהו ובהו. כך, דווקא "מתקני העולם", הסבורים שהם יודעים איך על העולם להתנהל יותר טוב ממי שבראו, ומבקשים לשנות את חוקי הבריאה לפי רצונם, מונעים מהעולם לפעול לפי מתכונתו, ומביאים מבול לעולם. שהעולם אינו סובל את השיבוש של דרך בריאתו.
תמונה: [Michael Willmann [Public domain
הרב קוק אורות הקודש חלק ב
יט – תורת ההתפתחות
תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח. ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד'. ההויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועליתה היא כללית כמו פרטית, עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט. מובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עליתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'.