הכבלים של התודעה

עבדות ואדנות הם עניין של תפיסה. מערכת היחסים בין עבד לאדון אינה מבוססת על כפיה בלבד, אלא היא מתבטאת גם – ובעיקר – בתודעה. האדון מחשיב עצמו נעלה ומניח כי העבד זקוק לו והעבד מקבל הנחת עליונות זו. הוא סבור כי הוא לא יכול להתקיים ללא האדון שינחה אותו וידאג לו. העבד לא הופך עבד עד שהוא לא מפתח תלות באדון, והאדון לא נעשה אדון, עד שהוא לא מצליח לראות באדנות את היחס הטבעי כלפי העבד. כל עוד תפיסה זו לא התפתחה, יהיה מדובר בכפייה, ולא באדנות; במשטר אימה ולא בעבדות. העבד האמיתי אינו זקוק לכבלים, והאדון האמיתי אינו זקוק לשוט.

אפשר לראות את דינמיקה זו ביחסים של פרעה ובני-ישראל. לאורך כל הדרך, ניכר כי פרעה משוכנע עמוקות שישראל אינם יכולים להסתדר בלעדיו. הוא מזלזל בתביעות שלהם, וסבור שאינם אלא שיגיונות. הוא לא מצליח לדמיין אותם כבני חורין. החל מההתנשאות של "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלתיכם", ועד הפטרונות של "ויאמר אלהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים". עם כל המכות שהוא מקבל, ואיבוד השליטה שלו במה שקורה בממלכה, הוא ממשיך לנהוג בהם כמו עבדים שאינם יכולים להסתדר בלעדיו, והוא זה שצריך לדאוג להם – "ראו כי רעה נגד פניכם".

אבל משה אינו מוכן לקבל את היחס הזה, והוא אומר לו: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו". איננו עבדים יותר, אומר משה לפרעה – לא רק שאיננו זקוקים ל"דאגה" שלך, אלא שאתה תיתן לנו מנחה, כדי שנוכל לדאוג קצת לך.

בשלב זה נגמרת סבלנותו של פרעה, והוא אומר למשה שלא יבוא אליו יותר. הוא היה מוכן להגיע אתם לפשרה, כל עוד ברור מי האדון ומי העבד, אבל כאשר משה מבהיר לו את טיב הדרישות שלהם, הוא מתפוצץ. עד כאן, הוא אומר. מכות, מכות, אבל יש גבול.

וכיוון שפרעה הבין זאת, משה זונח גם את הדיפלומטיה העדינה ומוציא את המרצע מן השק: "ויאמר משה כן דברת לא אסף עוד ראות פניך […] וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויצא מעם פרעה בחרי אף". הוא אומר לפרעה, הבנת נכון: הסיפור כאן הוא שתכיר בכך שאתה אינך האדון וישראל אינם זקוקים לך. הקב"ה הוא האדון, ואתה זקוק לו.

ליציאת מצרים יש אפוא מטרה כפולה: להראות לפרעה ולמצרים שהם אינם אדונים של ישראל, ולהראות לישראל שהם אינם עבדים המשועבדים למצרים.

קשה להוציא את מצרים מישראל

אולם – בפארפזה על הפתגם הידוע – קל להוציא את ישראל ממצרים, אבל קשה להוציא את מצרים מישראל. ואותו דבר לגבי פרעה. קל להוריד את פרעה על הברכים, אבל קשה להוציא לו את הפרעה מהלב. זהו הלימוד שאנחנו לומדים בפרשת בשלח.

מצד אחד: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". יציאת ישראל מעבדות לא הושלמה ביציאה ממצרים, כיוון שתודעת העבדות נשארה אתם. הקב"ה ידע שברגע שיהיה להם קושי הם יבקשו לחזור למצרים, לעבדות הבטוחה, שבה יש מי שדואג לצרכיהם.

מצד שני: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". הקב"ה ידע כי ברגע שפרעה יראה את ישראל נבוכים בארץ, הוא יזכר בכך שהוא אדון והם עבדים, ויהיה משוכנע שהם לא יוכלו להסתדר בלעדיו. ואכן, כיוון שנעמדו ישראל מול ים סוף: " ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – חזרה להם תחושת האדנות, וכל לקחי המכות התנדפו והלכו.

צא וראה כמה קשה לאדם להשתחרר מהתודעה שבה הוא שבוי: "העובדות"  קורסות לנגד עיניו של פרעה; הממלכה שלו מתפוררת לחלוטין; הוא סופג מכה אחר מכה ו"העבדים" יוצאים עם עמוד ענן ועמוד האש ההולך לפניהם. הים נחצה לפניהם! אבל פרעה ממשיך לרדוף אחריהם לתוך הים, לתוך אובדנו הברור.

האם זה רק ההיבריס של האדון? האם ישראל נמצאים במצב יותר טוב? אנחנו רואים בהמשך שלא. העבד כבול בתודעת העבדות לא פחות ממה שהאדון כבול בתודעת האדנות. דור המדבר לא מצליח להשתחרר לגמרי מתחושת העבדות. גם אחרי שהם חוו את הישועה מהעבדות בצורה הכי דרמטית שאפשר להעלות על הדעת – "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" – הם עדיין משמרים מנטליות עבדותית. כיוון שהם חווים מצוקה, הם חשים געגועים לאדון: "נתנה ראש ונשובה מצרימה"; "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". הוא אשר אמרתי: קל להוציא את ישראל ממצרים; הרבה יותר קשה להוציא את מצרים מישראל.

"ואילו לא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"

תמונה: [Frederick Arthur Bridgman 1900 [Public domain