חירות לאומית חיובית

ידועה ההבחנה בין "חירות חיובית" ל"חירות שלילית". הבחנה זו מתייחסת למושג החירות בהקשר של האדם היחיד. היא מבחינה בין שאיפה לצמצום השפעה חיצונית על האדם (חירות שלילית) לבין הכוונה שלו לקראת מימוש מלא של איזה פוטנציאל הגלום בו (חירות חיובית). לעומת זאת, בנוגע לחירות לאומית נראה שמוסכם על כל שהגדרתה היחידה היא שלילית: שחרור משעבוד, שחרור מעול זר. "תנועות שחרור" למיניהם מדגישות תמיד את העבודה שהקבוצה נשלטת על ידי זרים והם באים לשחרר אותה מעול זה.

אולם, דומני שדווקא בחירות לאומית, אולי יותר מאשר בחירות פרטית, החירות השלילית היא תפיסה מעוותת של חירות. כאשר אין לשואפי השחרור הלאומי חזון, או שכל ה"חזון" שלהם מסתכם בהפלת המשטר הקיים, פעמים רבות מידי אנו מגלים שהמשחררים מקימים משטר הרבה יותר אכזרי ומשעבד מהמשטר שקדם להם. המאה האחרונה מלאה בדוגמאות לכך, בתנועות שחרור לאומי שהקימו משטרים מדכאים הרבה יותר מהשלטון הזר שקדם להם.

מטרתה של תנועת שחרור אמיתית אינה יכולה להסתכם בהסרת השעבוד. למעשה, תנועת שחרור אמיתית יכולה להסיר מהחזון שלה לחלוטין את הסרת השעבוד. הסרת השעבוד היא תחנה בדרך, אך אסור שהיא תהיה יעד סופי. החזון של תנועת שחרור חייב להתמקד בחיובי, בהצעה של דרך חדשה, דרך נעלה וטובה מזו של השלטון שאותו היא מבקשת להחליף. היא חייבת להיות כזו שאינה מסתכמת בהבטחה אמורפית להסרת עוולות, ל"תקווה חדשה", אלא מציעה חזון חלופי לחיים טובים יותר.

כאשר מגיעים לשיא המהלך של שחרור ישראל משעבוד מצרים, למכת בכורות שבה התבשר משה שבעקבותיה יצאו ישראל מעבדות לחירות, מפסיקה התורה ברצף הסיפורי ופותחת פרק חדש: "החודש הזה לכם ראש חודשים. משכו וקחו לכם…". פרשה זו מקבעת את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים, באמצעות מצוות הפסח. בכך מעצבת התורה את האירוע של יציאת מצרים כאירוע מכונן של דרך חדשה. התורה מניחה בצד את הסרת השעבוד, ועוברת לעיצוב התוכן החיובי של אותה חירות, בתור אירוע שבו ה' מוציא את ישראל באופן מופתי משעבוד זרים, והופך אותם לעמו. החירות אינה מסתכמת בהסרת עול המשעבד, אלא ביצירת עם חדש עם דרך משל עצמו, דרך ה', שהביטוי לה מתקבל עם נתינת התורה.

"גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל. תשלח קצירה עד ים ואל נהר יונקותיה"

תמונה: Bigstock