בעולם המשפט העכשווי נהוג להבחין בין שני מרכיבים של החוק, "רוח החוק" ו"לשון החוק". רוח החוק הם העקרונות היסודיים העומדים בבסיס החקיקה. לשון החוק הוא נוסח ההוראה הכתובה, הצו המעשי, הקונקרטי. לפי גישה זו, הרוח הכללית נמסרת "בעל פה ולא ניתן לכותבה, לעומת ההוראה המעשית, שניתן ללוכדה במילים ברורות.
ישנם אלו המעתיקים הבחנה זו לעולם ההלכה, ורואים בתורה שבכתב את "נוסח החוק" שמאחוריה מסתתרת "רוח החוק" העוברת במסורת. אולם, גם אם יש דמיון מסוים בין כתיבה הלכתית בסגנון משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך לבין קודקס חוקים מערבי, עלינו לזכור שבלשון חז"ל, ההלכה מכונה דווקא "תורה שבעל פה". לפי חז"ל, ההוראות ההלכתיות המעשיות הם אלו שאין לכותבן ויש להעבירן בעל פה. העובדה שיש בידנו הלכה כתובה היא תוצאה של משבר היסטורי, שעליו נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". מדובר בהפרה של התורה, ולא בצורה המקורית שלה.
במסורת היהודית, היחס בין הכתב לבין המסורת שבעל פה הפוך בדיוק מזה של עולם המשפט העכשווי. המצוות המעשיות הן אלו שעוברות במסורת, הן התורה שבעל פה. הרוח היא זו שנחקקת בכתב – תורה שבכתב. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". התורה היא שירה. היא מעבירה את הרוח העומדת בבסיס ההנהגה הישראלית, יותר מאשר את פרטי הדינים וההנחיות המעשיות.
את מנהגי הבית והחברה, ה"מצוות" שהחברה נוהגת בהם, אנשים מקבלים דרך המסורת, דרך החיקוי וההעברה מאב לבן ומאם לבת. אולם הרוח נשמרת ומועברת מדור לדור באמצעות הסיפור, הכתב. היא כמובן נספגת בבית, אך הצורה שבה היא נחקקת בעם היא כתיבה.
לאור האמור, מגילת תענית היא סיפור יוצא דופן. מצד אחד מדובר במגילה, כלומר ב"תורה שבכתב" לכאורה. אולם, כתיבה זו לא ביקשה ללכוד משהו מהרוח היסודית שמעצבת את העם והנהגתו, אלא היא נולדה מתוך "חיבוב הצרות" (שבת יג, ב) – היא סיפרה סיפורים מקומיים, אירועים היסטוריים קטנים שדורות קודמים מצאו לנכון לשמר. היא הייתה כדוגמת מגילת סרגוסה, מגילה שכתבה לעצמה קהילת סרגוסה בספרד לציון נס מקומי שאירע לה, שאותו חגגה בכל שנה לאחר מכן.
ניתן אפוא לומר שמגילת תענית הייתה בבחינת "תורה שבכתב" שאין לה "תורה שבעל פה". כלומר, היא שימרה את הרוח של אירועים מסוימים, אך לא הייתה זו רוח שיש בה כדי לכונן "מצווה", כלומר רוח יסודית שמארגנת את ההנהגה הישראלית לדורות. לפיכך, מגילה זו נגנזה כאשר הרוח שבה נכתבה אבדה. עם חלוף הדורות, נשכחו המאורעות ונמחק רושמם, ואבד זכרה של המגילה.
היוצא דופן היחיד במגילה זו הוא נר חנוכה. נר חנוכה קיבל מעמד של "מצווה", מנהג מעשי שהפך לחלק מ"תורה שבעל פה" המועברת מדור לדור. ועלתה השאלה בבית המדרש (ראש השנה יח, ב), מה טיבו של מנהג זה? האם העובדה שמנהג זה נשמר אומרת שהאירוע של חנוכה הוא משהו שיש לו גם "תורה שבכתב" – כלומר, ניתן לראות במאורע ההיסטורי שנר חנוכה מציין משהו יסודי, חלק מן הרוח שמעצבת את ההתנהגות של עם ישראל, או שהוא מנהג עממי חביב ותו לא?
ר' יוסף מעלה את הטענה שלמרות ביטולה של מגילת תענית, נר חנוכה אינו בטל, כיון "דאיכא מצוה". כלומר, יש לו "תורה שבעל פה" – פעולה ממשית שנשמרה, הדלקת נר חנוכה. אך אביי אינו מסתפק בכך ומקשה מיד: "ותיבטל איהי ותיבטל מצוותה!" – אם יש מצווה בלא רוח שעומדת בבסיסה, הרי שמדובר בפעולה סרת טעם, מנהג עממי חביב שנהגו בו הסבתות, כמו הכנת לביבות או חלוקת "חנוכה-געלט", אך לא משהו שראוי לשמר.
תשובת ר' יוסף לכך היא: "שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". למרות שמדובר רק ב"תורה שבעל פה", הרוח העומדת בבסיס נרות אלו לא נשכחה – "מפרסם ניסא". בניגוד למגילת תענית, שאבד זכרה, חנוכה הוא אירוע היסטורי משמעותי שלא נשכח במרוצת הדורות. הוא נותר מפורסם.
אך עדיין יש מקום לשאול, אם שמרו חז"ל על המצווה שבחנוכה, על "התורה שבעל פה" שבו, מדוע לא חשו שיהיה לו גם "תורה שבכתב"? מדוע יש לנו "מגילת אסתר" אך אין לנו "מגילת חשמונאי"? היה ראוי לכאורה לשמר את הרוח שעומדת בבסיס מצוות החנוכה במגילה כתובה.
התשובה לכך מאירה את האופי המהותי של חנוכה ואת המקום הייחודי שהוא תופס במסורת היהודית. העדר המגילה אינו מקרה, אלא מחסור שמעיד על המהות הפנימית של ימי החנוכה.
מאורעות החנוכה לוקחים מקום בתקופה ההלניסטית, המכונה אצל חז"ל "מלכות יון". זהו גם פרק הזמן שחז"ל רואים בו את סוף תקופת הנבואה. סוף הנבואה הוא גם סוף הכתיבה. סוף הכתיבה הוא גם סוף המצווה. המצווה האחרונה שניתנה לישראל היא מצוות החנוכה. מצווה זו היא בגדר חובה. אנו מברכים עליה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", כמו על שאר המצוות. אך זו מצווה חריגה – היא אינה "תקנת חכמים" שנועדה לעשות סייג לתורה הכתובה, אלא מצווה שאין לה כל שורש ועיקר בכתיבה.
יון היא ערש הציוולזציה המערבית, שבתוכה אנו נתונים. העולם שאנו חיים בתוכו רואה ביון את ראשית התרבות העולמית, אם המדע, הנאורות, האור. אצל חז"ל אנו מוצאים גישה הפוכה. הם רואים ביוון חושך – מי שהחשיך את עיניהם של ישראל. הם אלו שהפסיקו את הנבואה, הפסיקו את הכתיבה, את הרוח.
נקודת האור היחידה מאז שפשטה מלכות יון על ישראל היא ההצלחה להרחיק את היוונים, לסלק אותם מהמקדש לזמן קצר, ולמצוא פך קטן של שמן שאותו הם לא טימאו, שבו ניתן עדיין להדליק אור.
היוונים כיבו את האורות, סילקו את הרוח, הכניסו אותנו לחשיכה שבה הכתב עצמו הפך למאובן, למשהו חסר רוח שאותו אנו חוקרים משל היה הוא "לשון החוק" ולא "רוח החוק". הם הצליחו להטמיע בנו את גישת הכתב שלהם, ולהפוך את התורה שבכתב לתורה שבעל פה ואת התורה שבעל פה לתורה שבכתב. "הפרו תורתך".
הצורה שבה אנו חוגגים את הניצחון על היוונים היא באמצעות הדלקת הנר הקטן שמצליח להישמר במסורת ללא כתיבה. איננו יכולים לכותבו, כיוון שהיוונים החשיכו את עיניהם של ישראל ונטלו ממנו את יכולת הכתיבה. אך עדיין אנו מצליחים לקיים את המצווה, לשמור על התורה שבעל פה טהורה, גם ללא התורה שבכתב. התורה שבעל פה שלנו היא היא הנר הקטן שהיוונים לא הצליחו לטמא.
תמונה: Bigstock
