בכל הפרשה הארוכה של לקיחת רבקה לא מוזכר שם האיש שהביא את רבקה, והוא מכונה באנונימיות "עבד" או "עבד אברהם". לעומת זאת, בסוף הפרשה ישנם כמה פסוקים בודדים על יצחק, ושם דמותו מופיעה בבולטות ודרמטיות:
ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס. ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו.
במספר פסוקים, שמו של יצחק מופיע יותר פעמים ממה שמופיע שמו של העבד בכל הפרשה הארוכה שקדמה לה. הניגוד בין "יצחק", האדון בעל השם, לבין "העבד" – חסר השם, מזדקר ועולה.
עבד אברהם הוא "בן משק ביתו", "זקן ביתו המשל בכל אשר לו". הוא תלמיד נאמן של בית אברהם, זקן אשר קנה חכמה, המושל בכל ביתו. לעומתו, יצחק הוא אשר בו "יקרא לך זרע". ולא משום שהוא זרעו לעומת אליעזר חסר היחוס, שכן הרבה בנים שלח אברהם מעליו, אלא משום שיש לו שם, שהוא יצחק, שבו יכול להיקרא שם אברהם הלאה.
הדבר הראשון הבולט לעין הוא האריכות של פרשת העבד, לעומת פרשת יצחק שמסתכמת בשישה פסוקים:
אמר רב אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא (בראשית רבה ט).
ניתן לקרוא דרשה זו בתור שבח לאליעזר, אולם, אנו למדים ממנה כי השיחה הארוכה היא תכונה של עבדי אבות. השתיקה של יצחק, שיוצא "לשוח בשדה", רועמת לעומת הדברנות של אליעזר. העבד עוסק בשיחה בין אנשים, לעומת יצחק היוצא לשוח בשדה.
העבד פועל ומתפעל על ידי שיחה; הוא "דולה ומשקה מתורת רבו אברהם" (יומא כה, ב). יצחק, לעומתו, מעצב את הסביבה שלו דרך פעולה: "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה: ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".
ההבדל בין יצחק לעבד מתבטא באופן ציורי בדרכים השונות שבהם מגיבה רבקה לפגישה הראשונית אתם, ולתפקיד של המוטיב "גמלים" בשני הסיפורים. רבקה פוגשת את העבד, וכל עיסוקה בגמליו. היא משקה את הגמלים, ואז הולכת חזרה לביתה כדי להודיע על בואו ולפנות מקום לגמלים. כשיצחק יוצא לשוח בשדה, הוא נושא את עיניו "וירא גמלים באים". רבקה, שעומדת מהצד השני, נושאת את עיניה "ותרא את יצחק". יצחק רואה גמלים; רבקה רואה את יצחק. אבל כיוון שרבקה רואה את יצחק: "ותפל מעל הגמל". כאשר יצחק מביט לכיוונה לראשונה, הוא רואה גמלים, אבל כשרבקה רואה את יצחק, היא משתחררת מהגמלים, היא נופלת מעליהם.
ציור דומה מאד אנו מוצאים במפגש אליהו ואלישע:
וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר ויעבר אליהו אליו וישלך אדרתו אליו. ויעזב את הבקר וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך ויאמר לו לך שוב כי מה עשיתי לך. וישב מאחריו ויקח את צמד הבקר ויזבחהו ובכלי הבקר בשלם הבשר ויתן לעם ויאכלו ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו (מלכים א, א, יט-כא).
הפגישה עם איש האלוקים משנה את אלישע. הוא עוזב את הבקר והופך לאיש אחר. בדומה לכך, הפגישה של רבקה עם יצחק משחררת אותה מן הגמלים, והיא נעשית רבקה אשת יצחק. כל הזמן הארוך שהיא בילתה במחיצת העבד לא שינה בה דבר – היא לא השחררה מן הגמלים, רק ראיית יצחק הצליחה לשחרר אותה.
אם אין לאדם דמות של איש אלוקים לנגד עיניו, גם אם טמונים בו יכולות גדולים, הוא עלול להישאר עם הגמלים, עם הבקר. כדי להתרומם מעל המקובל, מעל הבינוני, לא מספיק לשמוע שיחות, חביבות ככל שיהיו, אלא צריך גם אישיות, מישהו "בעל שם", שיבא וימשוך את האדם, שיפיל אותו מעל הגמל.
זוהי גדולתו העצומה של אברהם, שלא היה לו ממי לקבל, לא הייתה לו דמות נעלה ששחררה אותו מבית האסורים, ובכל זאת הוא הצליח להשתחרר. ומכל בניו, רק יצחק היה זה שהצליח להשתחרר מהבקר, ולהיות אף הוא איש אלוקים. העבד, על שהיה זקן ביתו ומושל בכל אשר לו. נשאר אנונימי, חסר אישיות, חסר שם.
ומעשה אבות סימן לבנים. תפקידו של ישראל בעולם אינו דווקא להפיץ את שיחתו בקרב העמים, אלא להיות זה שהרואה אותו עשוי "ליפול מעל הגמל".
"ועתה אמר ה' יצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא [לו] יאסף ואכבד בעיני ה' וא' היה עזי. ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצירי [ונצורי] ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ" (ישעיהו מט ה-ו)
Photo by Sebastien on Unsplash