חטאם של משה ואהרן במי מריבה היה חוסר אמונה בה', כדברי הכתוב: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ויש לעיין, היכן נמצא בפרשה זו חוסר אמונה בה'? גם אם נאמר שהם לא הבינו נכון את ציווי ה', שאמר לדבר ולא להכות, או לא הבינו נכון את ההנהגה הראויה לעם, שהיה ראוי לדבר אתם ולא להטיח בהם דברים – כל זאת אינו העדר אמונה.
המובן הרווח של המושג "אמונה" מתייחס להודאה בקיומו של ה' או יכולותיו. לפי מובן זה, אדם מאמין הוא אדם שמכיר בקיומו ויכולתו של ה' ואדם שיש לו חיסרון באמונה הוא אדם שנזרע בו ספק באלו. לפי מובן זה, קשה להניח שחטאו של משה, שדיבר עם ה' פנים אל פנים ועשה מופתים על ידו, היה פקפוק בקיומו של ה' או הטלת ספק ביכולותיו.
נראה לפרש כי האופן שבו התורה מבינה את האמונה בה' הוא היכולת להשיג את דבר ה' באופן בהיר ומדויק. העדר אמונה הוא מצב שבו האדם שומע את דבר ה' באופן שבו הוא רוצה לשמוע אותו. כלומר, הוא אינו מדייק בשמיעת הציווי, אלא מכניס לתוך הדברים את רצונו והשקפתו. במובן זה, משה רבינו היה במידה רבה אבי המאמינים, באותו מובן שבו הוא היה אבי הנביאים. משה רבינו היה "אספקלריה המאירה". דבר ה' עבר דרכו בבהירות שאין דומה לה, וזו היא תכונת "ענו מכל האדם" אברהם אבינו, לעומתו, אומר: "ואנכי עפר ואפר" – כלומר, למרות ענוותנותו, עדיין יש איזו עפרורית שמעכירה את מה שעובר דרכו. לעומתו, משה אומר "ונחנו מה", ולפיכך דיבר ה' עמו פנים בפנים. הוא הצליח לשמוע את דבר ה' בצלילות, בלי שהשקפתו האישית תצבע את הדברים בגוון מסוים.
לאור זאת, נראה שיש צורך לפרש מחדש את חטא מי מריבה, ואת הסיבה שהוא הביא לכך שמשה ואהרן לא יביאו את ישראל לארץ.
***
מותה של מרים היה אקורד הסיום של דור המדבר. הוא הצביע על תחלופה של דור (כעין מותו של כהן גדול, שמציין תחלופה של דור בהלכות עיר מקלט). בנוהג שבעולם, לכל דור יש את המנהיגים שלו, המתאימים לרוחו. עם התחלפות הדורות, היה נכון אפוא להחליף גם את משה ואהרן במישהו שמבין לרוחם של הדור החדש.
אמנם, ענוותנו של משה הפכה את נבואתו לעל-זמנית. כיוון שמשה לא הביא דבר משל עצמו אלא העביר את דבר ה' בצלילות המרבית, חוסר ההתאמה שלו לרוח הדור החדש לא הייתה אמורה להפריע. דעתו האישית מעולם לא קיבלה ביטוי. הוא היה "אספקלריה המאירה" – חלון שקוף שדרכו עובר דבר ה' ללא הגוון האישי שלו, וכדבריו: "ונחנו מה".
אולם, הסיפור של מי-מריבה הוכיח שגם משה, על אף ענוותנותו המופלגת, לא ניצל לגמרי משייכות אל הדור שלו. דור באי הארץ נזקקו להנהגה של דיבור אל הסלע, בניגוד לדור המדבר. אולם, משה לא הצליח לשמוע את דבר ה' מחוץ להקשר שבתוכו פעל – ההקשר של דור המדבר – ולכן פירש אותו על פי דרכם, דרך דור המדבר, ואמר "שמעו נא המורים" לדור שלא היו מורים כלל וכלל. השייכות של משה לדור המדבר הטעתה אותו בהבנת רצון ה'.
זהו אפוא פירוש המילים "לא האמנתם בי". משה לא הצליח לשמוע בבהירות את דבר ה' ולהכיר שאין בו כעס על ישראל. הוא שמע את דבר ה' דרך המסננת של הדור שבו חי ופעל וצעק "שמעו נא המורים" והכה בסלע. הוא גילה בכך שלמרות ענוותנותו הוא אינו ניצל מחסרון אי-השייכות לדור באי הארץ. שאי-שייכות זו הביאה אותו לא להאמין בה', כלומר לפרש את דבריו באופן מוטעה. לפיכך, בספר דברים תולה משה את קלקלתו בישראל ואומר: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". השייכות שלו לדור המדבר, דור המורים, היא שעמדה בעוכריו, וגרמה לו לפרש את דברי ה' שלא כהוגן.
Photo by C D-X on Unsplash
