כבר מהרגע הראשון, משעת יציאת מצרים, ישראל נוהים אחרי הבלי העמים שסביבם. עוד במדבר, בשיטים, הם זונים אחרי בנות מואב וזובחים לאלוהיהן. עם הכניסה לארץ, בימי השופטים, ובחומרה רבה יותר בתקופת המלכים, שוב ושוב מאמצים לעצמם ישראל את אלילי הגויים ואת תועבותיהם. ועד החורבן המר, פעם אחר פעם נשמעת תוכחת הנביאים: מדוע? מדוע אתם זונים אחרי כל רוח קלה שנושבת לידכם? מדוע אתם מאמצים כל שטות אופנתית שנתקלתם בה בסביבה שלכם?
תמיהה זו מהדהדת בעוצמה עד היום: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי"? למה ישראל נוטשים שוב ושוב את דרך ה'? "שמו שמים על זאת ושערו חרבו מאד נאם ה'. כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים". לא זו בלבד שישראל עוזבים "מקור מים חיים", אלא שהם עושים זאת עבור בורות נשברים. מה ראו לשטות זו? העבד ישראל אם יליד בית? תמה הנביא – הלא יש לו תורה משלו, תורה טובה ומפוארת – מדוע אפוא הוא נוטש אותה כל כך בקלות תמורת חרוזי פלסטיק צעקניים וזולים?
נראה שחולשה זו אינהרנטית לאופי של יעקב: יש ביעקב תכונה של "וידו אחזת בעקב עשו" – אחיזה בעקבו של עשו. אנו מוצאים אמנם כי הקב"ה משנה את שמו לישראל, לומר לו "כי שרית אם אלהים ואם אנשים ותוכל". אולם, למרות שינוי השם, נשארת בו בחינת "יעקב", שהרי הפסוק שאומר: "לא יקרא שמך יעקב", פותח בקביעה: "שמך יעקב": "ויאמר לו א' שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". למרות שינוי השם, שמו נשאר יעקב. בהנהגה היומיומית שלו, ידו נשארה אוחזת בעקב עשו.
יעקב, מעצם תכונתו, אוחז בעקב עשו. הוא אינו מבקש לעצמו גדולה. הוא מתחמק מעימות עם לבן; מתחמק מעימות עם עשיו; הוא רוצה שיניחו אותו לנפשו. "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב". "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". הוא אינו בהול להופיע על במת ההיסטוריה ולהשאיר שם רושם – להשאיר שלט גדול: היינו פה. נוח לו שעשיו עושה זאת והוא אוחז בעקביו – מתהלך לאטו בשלוה לרגל המלאכה והילדים.
ורק כאשר באים להתעמת אתו, לצמצם את החירות שלו ללכת בדרכו, אז באה לידי ביטוי בחינת ישראל: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". רק אז נאמר לו: "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם א' ועם אנשים ותוכל". הוא אומר ששמו יעקב. ואכן שמו יעקב – זו היא ההנהגה הקבועה שלו. אלא שבשעת העימות מתגלה שהוא אינו מתחמק מעימות מתוך פחדנות או חוסר יכולת להתעמת אלא מחוסר עניין בגדולה. הנהגת "יעקב" נובעת מכך שהוא אינו מחפש לנצח ובוודאי שלא להשתרר אלא רוצה לחיות את חייו לעצמו ללא הפרעות. רק כאשר דוחקים אותו לפינה ולא מניחים לו לחיות את חייו כרצונו מתגלה שהוא אינו "יעקב" במהותו – כלומר שהוא אינו נסרך אחרי עקב עשיו מתוך נחיתות מהותית. הוא יעקב בהנהגתו, אבל שמו האמיתי הוא "ישראל".
כוחם וייחודם של ישראל טמון בתכונה זו – בכך שהם אינם רודפים שלטון ושררה אלא מבקשים ללכת בדרך ה' ולעשות את הטוב והישר. אולם, לצד זאת, יש בהנהגה זו שלשה חסרונות מרכזיים. ראשית, גם אם הם היו רוצים בכך, בפועל ישראל אינם חיים לבדם בעולם. הם לא באמת שוכנים "בטח בדד" – זו אשליה שאוחזת בהם לרגעים. בפועל, הם מוקפים בעמים אחרים, שחלק גדול מהם אינם מוכנים להניח להם לנפשם. הם בעל כורחם יתקלו בעמלק ועשו, בפרעה ולבן, בהמן ובאנטיוכוס. ישראל חיים בעולם שבו יש שחקנים גדולים וחזקים שכן מעוניינים להשתרר ולשלוט. ולעיתים לא רחוקות, מי שעומד בדרכם של אותם אימפרטורים אלו ישראל, שמנסים להקים מחנה שעומד "בטח בדד" בדיוק באמצע הדרך.
חיסרון נוסף בעמדת "תולעת יעקב" הוא מיעוט ההשפעה על הסביבה. בבחירה בעמדת העקב, ישראל מתחמקים מאחריות על שאר האנושות. לישראל נועדה שליחות אלוקית להנכיח את דרך ה' בגוים: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א' יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". כאשר הם מתנהגים כמו יעקב, שנתלה בעקב עשיו ומקווה שלא ירגישו בקיומו, הם אינם יכולים גם להשפיע.
מעבר לשני חסרונות אלו, הפגם הגדול ביותר בחולשה של יעקב הוא הזנות אחרי הגויים. החולשה של יעקב מביאה את בניו להתבטל שוב ושוב בפני התרבות השלטת, לזנות אחריה ולזבוח לאלוהיה. ישראל מעורים בעל כרחם בעמים, שמטבע הדברים, הינם עוצמתיים יותר – שהרי בניגוד ליעקב, מה שהעמים מבקשים הוא עוצמה. וכך, היהודים הולכים בעולם, ומסביבם גוים רבים ועצומים שבעניינים מסוימים בוודאי גם "מפותחים" הרבה יותר: יש להם מגדלים גבוהים ואורות ניאון מבריקים, שדרות חנויות נוצצות ומונומנטים מפעימים, מוזאונים מלאי הדר וארמונות עמוסי פאר. הכל אומר עוצמה: כלכלית, צבאית, טכנולוגית. וישראל הקטן אין כוחו אלא בפיו – הוא מתחיל להרגיש "תולעת", "חגב". הוא עשוי להתפתות לעוצמת האומות ולרצות להתחבר אליה, להיות חלק מההצלחה. וכך הוא מתחיל לחקות את התרבות שלהם – מתחיל לסגוד לאלוהים שלהם.
כאן טמון שורש הנטישה של דרך ה'. תכונת "יעקב", שורש הגדולה של ישראל, הכוח העצום שלהם לדחות את העבודה זרה ולחפש את האמת, את דרך ה', את המשפט והצדק – בה טמונה גם החולשה הגדולה שלהם, שמביאה אותם לעזוב מקור מים חיים על מנת לחצוב בורות נשברים. ולכן הקב"ה אומר ליעקב "שמך יעקב" – אין לך כל רצון להתמודד עם האומות, אינך מחפש שררה ומנהיגות, אינך מחפש כבוד והתנשאות; וטוב שכך. אולם, אתה חייב להיות גם ישראל: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". שמך אמנם יעקב, אך כאשר אתה בא להתמודד עם האומות, לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל" (ישעיהו מא)
תמונה: Moshe Milner, לע"מ
אנשים דתיים ושאינם דתיים נוטים לנהל את הוויכוח עם הצד שכנגד תוך תקיפת תפישות השייכות לציבור אשר מייצג את המכנה המשותף הנמוך של המחנה השני. חז"ל, לעומת זאת, ידעו להבחין בין שיטחי לעמוק בבואם להתמודד עם העולם ההלניסטי. הם נלחמו בקירקסאות ובעבודת האלילים של היוונים אך היו בדיאלוג מרתק עם בתי המדרש של הפילוסופים היוונים ואימצו רבות מגישותיהם. כך גם הרמב"ם שהכיר היטב את אריסטו ואת מיטב הפילוסופים המוסלמים בני זמנו והושפע על ידם. ההפריה ההדדית הזאת היא זו שאיפשרה את התפתחות הדת והתרבות היהודית, מבלי שתפגע בזהותה הייחודית. חבל שאבחנה זו אבדה בדורות האחרונים, כפי שמשתקף במאמרו של הרב לוי.
במאמר מוסבר בהרחבה שם יעקב והיותו עקב לעשו, אין כמעט הרחבה איך שם ישראל מתקיים לצדו, אם ההתנהלות היומיומית היא עקב, איך בא לידי ביטוי השררה בהיפגשו עם אומות העולם?
מניח שהתשובה היא ויגבה לבו בדרכי ה' אבל חסרה הרחבה.
על התמיהה "מה מצאו אבותיכם בי עוול" , מהו העוול כלפי קוב"ה ועל מה הטענה כלפי עי"ש מדוע הם נוטשים את הקב"ה שוב ושוב? נראה שהתשובה היא אחת כפיות טובה כמשל הכרם בנביא ישעיהו (ה,א-ה) ,ע"ש. כלומר רק מצד הכרת הטוב בני ישראל היה מצופה וכך הקב"ה ציפה מהם ללכת בדרכיו ולא לנהות אחרי אלהי ניכר. ועל כך היו ראויים להיענש כמשל הכרם שם. אך מדוע כאשר הם נמסרים או מאוימים ע"י העמים הצרים אותם הם פונים צועקים ומשוועים אל ה' ושוב ושוב ה' מושיעם מיד אויביהם, נראה כי גם כאשר הם נוהים אחרי תרבות ההבל של העמים הסובבים אותם הם אינם עושים זאת כדי לבגוד באלקי ישראל אלא מתוך סקרנות,(כמו שכתוב אצל דינה "ותצא לראות בבנות הארץ") פיתויים וכדי להתנסות בחוויות רוחניות מתוצרת עמי הארץ ואלהי הניכר והם עושים זאת גם בידיעה ובמחיר ומתוך הסתכנות והסתבכות ביחסיהם עם אלקי ישראל,משל למה הדבר דומה לחולה שהרופא הזהירו לבל יאכל מאכלים מסוימים,אך הוא לא יכל לרסן את תאוותיו ולגלות איפוק וריסון ועבר על אזהרת הרופא ומצבו שוב התדרדר ושוב הרופא נקרא לעזרה וחוזר חלילה.
בברכת שבת שלום.
נו באמת,
אחרי אלפים שנות גלות אתה יכול לשאול מדוע אנשים עזבו? אחרי השואה אתה יכול לשאול מדוע אנשים עזבו? אחר ההצלחות המדהימות של התרבות הכללית עאתה עוד שואל מדוע נמשכים אליה? ואם תאמר נאציזם, גם הוא היה דת, ואני מפנה אותך לספרו של עמית ורשיצקי, המטפיזיקה של הגזע.
ואיך היינו נראים ללא האירופאיות, אפילו עניבה לא הייתה לנו.