"שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך ערים גדלת ובצרת בשמים: עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק: וידעת היום כי ה' א' הוא העבר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך"
עם ישראל ניצב על שפת הירדן, בישורת האחרונה לקראת הגשמת החלום: הכניסה לארץ. העם בוודאי חושש ומתרגש: חושש מפני הלא-נודע, הארץ הזרה והאנשים שעליה, ומתרגש לקראת ההגעה הנכספת אל מחוז חפצו. בשעה זו, עומד משה לפני העם, ומכשיר אותם אל הכניסה. ומה הוא עושה? עומד ומפחיד אותם. תדעו, הוא אומר להם, שבדרך הטבע לא הייתם יכולים להיכנס לארץ. מדובר בעם גדול ורם שאי אפשר בכלל להתמודד אתו. אלא שאתם אינכם מונהגים בדרך כל הארץ, והקב"ה בכוחו הגדול הולך לפניכם להושיע אתכם מכל אויבכם.
מדוע משה עושה זאת? מדוע הוא מפחיד את העם מפני עוצמתם המאיימת של יושבי הארץ? הלא חטא המרגלים היה בדיוק זה: ההפחדה של ישראל מפני יושבי הארץ. הלא יהושע וכלב אמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". כמובן, בסייעתא דשמיא. אבל מדוע לחזור על הפחדות המרגלים? האם הוא מנסה לבחון את הדור החדש, לראות אם ימס לבבם כאבותיהם?
נראה שהתשובה לשאלה זו היא אחרת, ומשה מפרש אותה בעצמו. מה שמשה חושש ממנו אינו שמא ימס לבב העם, אלא שמא תזוח דעתם עליהם; פן אותו דור שהתרגל שהכול מוגש לו על מגש של כסף, יתחיל לחשוב פתאום שהוא אחראי לכל הטוב הזה: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". וברגע שהאדם מתחיל לחשוב שכל החיל והחוסן מגיע מכוחו, הוא שוכח את הקב"ה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום" – הוא הופך להיות שאנן ואדיש, שוכח את המצוות והמשפטים והולך בשרירות לבו.
אולם, משה חושש גם מתגובה הפוכה, אך דומה באופייה – תחושת זכאות: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלהיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת". החשש ההפוך הוא שישראל יראו בהשגחה המיוחדת עליהם אות לצדקתם, לעליונותם הטבעית על הגויים. כמו שקורה הרבה לאליטות החברתיות, שהם סבורים שהצלחתם החברתית מעידה גם על עליונות מוסרית. אמונה זו מביאה את האליטה לחשוב שהיא חסינה מפני טעות וקלקול, ולתלות את כל רעות העולם בחטאי שונאיהם – "ברשעת הגוים האלה". בעיני האליטה הצדקנית, הפשע והרשע תמיד מתחיל אצל אחרים: אצל הממשלה, אצל ההמון. הוא מגיע מהפופוליזם, מהדעות הקדומות, מהאמונות הטפלות. אבל הם, האליטות, קדושים וטהורים, שהרי הם המעמד החברתי הגבוה, ואיך יכול ליפול בהם פגם? קשה למצוא קלקול גדול מזה, שמביא את האדם לכל מעשה רשע ופשע, בזמן שהוא רואה את עצמו נעלה וחסין מפני טעות.
לכן עומד משה ומזכיר להם שוב ושוב שהם אינם טלית שכולה תכלת: "וידעת כי לא בצדקתך ה' א' נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה. זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' ובחרב הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם". הקב"ה מכניס אתכם לארץ למרות ההתנהגות שלכם, אומר משה, ולא בגללה.
משה יודע עד כמה שברירית היא ההצלחה. כפי שקראנו רק בשבוע שעבר, הוא יודע כמה בקלות הדברים יכולים להשתבש, וכמה לא יציבה אחיזת ישראל בארץ. הוא יודע שהשגשוג בארץ תלוי ועומד במחויבות העמוקה של ישראל לברית עם הקב"ה, האפשרית רק כאשר הם מכירים בחולשתם הארצית והמוסרית. רק כאשר עיני ישראל נשואות אל ההדרכה האלהית, הם יכולים להצליח. "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה".
תמונה: Bigstock
