לפני מספר שבועות, יצא מעומד מוביל לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית בהכרזה מפתיעה: "אנו בוחרים באמת, על פני העובדות". מתמודד זה לא היה הראשון מתוך מפלגתו להכתיר את "האמת" על פני העובדות. מספר חודשים לפניו, התלוננה חברת קונגרס מוכרת מאותה מפלגה על כך שאנשים מוטרדים מידי מהאמינות העובדתית של דבריה, ומחמיצים בכך את עליונותה המוסרית. לדבריה, אין זה משנה כל כך האם היא טועה בעובדות; העיקר שהיא צודקת מוסרית.
גישה זו מבחינה בין "האמת העליונה" לבין "העובדות הפרוזאיות", כאשר אלו האחרונות אמורות להרכין את ראשן בפני הראשונה. המציאות אמורה להתאים את עצמה לאיזה צדק מוסרי עליון, ל"אמת" הנעלה. אנשים המכירים באותה אמת אינם צריכים להיות מוטרדים כל כך מכך שהעובדות אינן ניצבות לימינם.
גישה זו אינה חדשה. בתחילת ספר "הכוזרי", מציג ריה"ל את ההבדל בין גישת הפילוסוף לגישת החבר. הפילוסוף מסתמך על חקירה שכלית, ומכוחה מגיע למסקנה שיש הכרח ל"סיבה ראשונה" שבראה את העולם. לעומתו, החבר מתייחס לעובדה היסטורית קונקרטית: יציאת ישראל ממצרים. החבר טוען שחקירה ניתנת להפרכה, ואילו עובדה שאדם ראה בעיניו לא ניתן להפריך. הפילוסוף מעדיף "אמת" של חקירה שכלית, ואילו החבר מעניק את הבכורה לעובדות הנחוות.
עיון בחומש דברים בכלל, ובפרשת עקב, מוכיח שדרך החבר היא דרך התורה. בדברו לפני העם, משה רבנו מסתמך על "עיניכם הרואות". הוא אינו מדבר לעם בשם איזו אמת הנעלית על העובדות שאינה נגישה לשומעי לקחו, אלא טורח לנמק את דבריו בעובדות שחוו ישראל מיציאת מצרים עד בואם אל שערי הארץ: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ […] זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם"; "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה"; "כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה".
משה רבנו מסתמך אפוא על העובדות הידועות לעם עצמו. עם זאת, הכרת העובדות לבדה אינה מספיקה, שכן העובדות אינן מגישות לנו את המסקנה העולה מהן. הסקת המסקנות היא פעולה אנושית של פרשנות. כשהוא אינו רואה את התמונה המלאה, אדם עלול להסתמך על עובדה אחת או שתיים בלבד, ולהסיק מהן מסקנה שגויה. לצד זאת, הוא עלול להגיע לפרשנות שגויה של העובדות בעקבות נטיית לב מסוימת. כדי להגיע אל הפרשנות הנכונה של העובדות נדרשת בחינה קפדנית של מכלול העובדות העומדות לפני האדם, ואף רצון כן להבין אותן על בוריין.
כך אכן עושה משה רבינו. הוא מכיר בסכנת הפרשנות המוטעית והבחירה הסלקטיבית של עובדות התומכות בטענתך, והוא מתעמת אפוא עם ישראל: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". האדם עלול להסתמך על העובדות בשטח – הצלחתו לרשת את הארץ – ולהסיק מכך כמה הוא נפלא ונהדר, חזק ובלתי מנוצח.
משה רבינו מכיר בסכנה זו, ועל כן הוא עומד ומוכיח את העם – מוכיח להם עובדתית שהינם טועים. העובדות מראות כי לא בצדקתך וביושר לבבך, אלא סיבות אחרות יש כאן: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה".
הנטייה לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" נובעת מן השכחה. האדם הופך מרוכז בעצמו בלבד, ואינו רואה את מכלול העובדות. אולם מי שער למכלול כולו מבין כי גם אם אתה טוב במשהו, הרי שזה באופן יחסי: "לא בצדקתך […] כי אם ברשעת הגוים". ההצלחה לרשת את הארץ אינה תלויה רק בכם, אלא בכל המשתנים הסביבתיים ובכל ההיסטוריה שלכם: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". אדם הקשוב לעבודות אינו יכול להסיק שהירושה היא "בצדקתי" בלבד. אתה אולי טוב, אבל רק באופן יחסי, בהתחשב במכלול כולו.
עלינו להעתיק את שני המסרים האלה לחיינו אנו. כאשר אדם רוצה באמת לדעת משהו, חשוב שיתייחס לעובדות, ולא יסמוך על איזו "אמת – אמת מוסרית עליונה או אמת המבוססת על תבונה וחכמה נעלה. לצד זאת, גם אם העובדות תומכות בעמדתו, עליו לבדוק שהוא בחן את כל העובדות, ולא את חלקן בלבד, ולוודא שהפרשנות שהוא מעניק להן אינה מוטית ומוטעית.
