אנו מתאבלים ביום תשעה באב כבר יותר מאלפים שנה. איננו "מציינים" את אירועי החורבן; איננו עושים טקסי "יום הזיכרון" לחורבן הבית, אלא יושבים ומתאבלים. חולצים נעלים. יושבים על הארץ. צמים. בוכים. מקוננים. בקיצור – מתאבלים.
מה המשמעות של אבלות שנמשכת כל כך הרבה שנים לאחר המאורע? הרי החורבן אירע בתקופה שונה ורחוקה שאין לנו זיכרון קלוש ממנה. גם אהבתם גם שנאתם של אנשים שחיו אז כבר אבדה. הממלכות ששלטו אז בעולם נעלמו, ואי אפשר לומר שאנחנו חווים עדיין איזשהו צער על אירועי העבר. היה אפשר להבין אולי אם היינו נותנים ליום הזה אופי של "יום זיכרון", שבו עוסקים ב"הפקת לקחים", כמו שנהוג בהקשרים אחרים בקרב קצת קהילות. להפיק לקחים הרי תמיד אפשר, וגם לדבר על שנאת חינם (אנו הרי יודעים שלא צריך להיות כל קשר בין המאורע ללקחים המופקים ממנו), אבל מה הטעם לשחזר אבלות על דבר שזכרונו כבר אבד?
יהיו שיאמרו שצום תשעה באב הפך לחלק מהעבודה הדתית שלנו, והוא קיבל כבר משמעות בפני עצמו, בתור עבודת ה'. אולם, דומני שכנגד עמדה זו מכוונים דבריו של זכריה הנביא: "ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמר. אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני. וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים" (זכריה ז, ד-ו). הפונים לזכריה הנביא לשאול האם להמשיך לצום חשבו אולי שהצום התקדש והפך לחלק מעבודת ה'. אולם הקב"ה אומר לזכריה כי זו טעות. הצום הוא צורך האדם ובשביל האדם. אין לקב"ה כל עניין בצום בפני עצמו.
נראה אפוא לומר כי האבלות אינה על מאורע היסטורי כזה או אחר, אלא היא צער ההווה. הצער על החורבן אינו על מה שהיה, אלא על מה שהווה. אנו מתאבלים על המצב שלנו כיום, ולא על מה שקרה לפני יותר מ-2000 שנה.
החורבן אינו אירוע חד פעמי שהיה ונגמר, אלא מצב קבוע ועומד. האבלות היא על המצב הקבוע שלנו, כיוון שהחיסרון של החורבן נוכח תמיד, בכל יום ובכל שעה. איננו יכולים להיות עטופים באבל ודכדוך כל השנה, כי צריך להמשיך בחיים, וכמו שאמר רבי יהושע לפרושים שרצו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין לאחר החורבן "בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה" (בבא בתרא ס, ב). לכן, אנו מייחדים יום אחד בשנה כדי לזכור זאת – לזכור שהמצב שלנו פגום, שמשהו יסודי מאד בהוויה שלנו חסר. האבלות מקבעת למעשה את ההסתכלות שלנו על ההווה. באמצעות האבלות, אנו מדגישים שהמצב של ההווה הוא החריג, שאנו חיים במציאות פגומה, שאינה משקפת את המצב האמיתי שלנו.
האבלות שלנו היא על "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", על כך שמי שהיתה צריכה להיות "אור לגויים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מי שהיתה ראויה להיות דוגמא ומופת לעולם כולו – יושבת בדד כאלמנה, מנודה, נתונה למס. תזכורת קבועה זו אינה בכייה על העבר, אלא קינה על ההווה. היא מעוררת אותנו לכך שלא נתרגל למצב הקיים, למצב של החורבן, ונחשוב שהוא המצב הנורמלי. היא מזכירה לנו שאנחנו מסוגלים להרבה יותר.
האבלות משקפת אפוא את השאיפות הגבוהות שלנו. כל עוד אנו מתאבלים, אנו אומרים לעצמנו שאנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שיש לנו עכשיו. אנחנו מזכירים לעצמנו שכל זמן שלא חזרנו לנהוג כעם ה', והשראת השכינה אינה בתוכנו, אנחנו עדיין במצב של חורבן.
כאשר שאלו הכהנים והעם: "האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" (שם ז, ג) עונה להם ה' שהבכי אינו מטרה, אלא הוא ביטוי לכך שהעם מכיר במה שחסר לנו. הקב"ה ממשיך ואומר שהוא רצה תמיד להיטיב לישראל, אבל הם מיאנו לשמוע. המטרה של האבלות, של ההכרה בחסר, צריכה להיות הידיעה שאנו מסוגלים ליותר והקב"ה מעוניין להיטיב לנו, לו רק נאבה לשמוע. כאשר נפנים הכרה זו, את הצורך והמסוגלות שלנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, שהם הרי היו הסיבה להזכיר לנו שהמצב הנוכחי אינו כפי שראוי לו להיות.
אולם, ממשיך הנביא ואומר לישראל, עלינו לזכור שהתיקון לחורבן אינו באמצעות "חיפוש אשמים":
"אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'" (שם, ח, יד-יז)
לא בכך שתריבו איש עם רעהו ותאשימו זה את זה בחורבן תבוא הגאולה, אומר הקב"ה לישראל, אלא בכך שתיקחו אחראיות אישית, פרטית וציבורית, לרומם את העם, להיטיב את מצבו, לשפוט משפט אמת ולדרוש טוב.
"כה אמר יהוה צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (שם, שם, יח).
תמונה: רמברנדט, Jeremiah Lamenting the Destruction of Jerusalem, 1630
סליחה מכבוד הרב היקר. המאמר טוב מאוד והיה כדאי לקרוא אותו. אבל את האמת, באתי למאמר בגלל סיבה אחרת לגמרי והיא בגלל שקיבלתי במייל מהמערכת את הכותרת הזה "ירושלים בנויה ומלאה ביהודים, אז מדוע אנחנו עדיין מתאבלים על חורבנה?" על המאמר שלכם, ומיד באתי קרבי. והנה המאמר לא קשור כלל לשאלה שבכותרת שקיבלתי במייל.
הרב דן כאן על המושג של מצוות זיכרון בתורה בכללותו. שזה נושא עמוק ביותר שרק חדי עין מבינים אותו. הרי השאלה היא לא רק על מצוות אבלות אלא גם על כל מצוות זיכרון כמו יציאת מצרים ועוד ועוד.
מה הטעם העמוק במצוות זיכרון? מעבר לעניין הרוחני שבכל מצווה, יש את הפשטות, הרציונליות והראליה.
ואני אנסה לעזור כאן עם דוגמא פשוטה שנבין את זה לעומק.
אנו יודעים שסגולת האדם אייך הצליח לשרוד מול שאר הברואים של הקב"ה בטבע והתפתחותו היא אין סופית, היא בכך שיש לאדם מה שנקרא "ניסוי וטעייה". יש את זה לכל בעלי החיים, אבל אין להם את הדרך להעביר את כל הניסיון שלהם בהווה וק"ו להעביר את הניסיון העבר. האדם אחרי שהמציא את השפה ובהמשך המציא את הכתב. יכול להעביר לדורי דורות תובנות מועילות בכל תחום ותחום. אבל יש לזה תנאי. 1, שבאמת אב ואם וכו' מעבירים את כל הניסיון שלהם לדור הבא. 2, הדור הבא באמת מפנים ומקיים מה שקיבלו מהוריהם ואבותיהם מדורי דורות על דרך "שאל אביך ויגד לך זקניך ויאמרו לך וגו'"
ניקח דוגמא פשוטה פרימיטיבית ביותר: רעל נחשים. מתי נודע לבני אנוש שרעל נחשים ממית בני אדם?! מתי שהיה קרבן שמת רח"ל מרעל נחשים. הקרבן כיפר על כל דורו שקיבלו את הידע האלוהי הפשוט הזה שרעל הורג בני אדם. כלומר מהיסורים של האדם הזה' נודע לנו שאנו צריכים להישמר מנחשים. וזה לעומק שיסורים מכפרים. וזה לעומק המושג שאדם במותו קידש שם שמים = נהרג על קידוש השם. כי רק כך אנו מגלים את דרכיו של הקב"ה בטבע ובעולמו, ויודעים להישמר מכל רע.
אבל כאמור יש לזה תנאי. 1, בהווה אחד לשני מעביר את התובנה הפשוטה הזה. 2, המקבלים באמת מפנימים את זה וגם מעבירים את זה בעל פה ובכתב לדורי דורות.
ואז באמת הקרבן קידש שם שמים, הקרבן באמת מכפר על כל הדורות.
אבל אם לא נקיים את התנאים האלה. נצטרך שוב ושוב רח"ל לקרבנות. על דרך "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית."
כלומר אם כל הכאה\ייסורים בעולמו של הקב"ה צריך ללמד אותנו משהו, וצריך נביאים שיזהירו על כך. אז אם לא למדנו וגם הרגנו – מטפורית בהווה, ובמציאות בעבר – את הנביאים?! יוצא שהכאה והייסורים והקרבנות היו לריק.
הווה אומר כל מצוות הזיכרון הם לעומק דברי הנביאים לדורי דורות. ואם לא קיימנו את הזיכרון, בעצם הרגנו את הנביאים ואז כל הייסורים והקרבנות היו לריק רח"ל. שזה אומר שנצטרך להקריב עוד ועוד קרבנות ועוד ייסורים בכדי להפנים מחדש את דרכיו של הקב"ה בעולמו.
אם במצוות זיכרון כמו יציאת מצרים די מובן למה ובשביל מה. דווקא באבלות זה לא כל כך מובן הרי מתאבלים על מכרים בדרך כלל, ואנו לא מכירים אף אחד מהקרבנות של אז. ולכן כלפי אבלות השאלה יותר נשאלת. אבל אם אנו מבינים שמצוות זיכרון זה בשביל עברת תוכן מדור לדור בעל פה ובכתב, בכדי למונע קרבנות חדשים לריק רח"ל, וככה להמשיך לקדש את הקדושים המקוריים שהביאו לנו את התוכן, אז כל אחד מקיים את המצוות מתוך ידיעה ברורה וחדה כמה המצווה חשוב לו ולזרעו עד עולם.
ולכן הדיון העמוק כאן חושב מאוד בשביל שנבין שלא מספיק שאנו עושים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה (שזה גם חשוב כחמורים נושא ספרים שיקבלו על זה שכר. הרי בזכותם יש לנו את התורה בשלימותו אחרי אלפי שנים. בלעדיהם לא היה לנו את כל התורה שלנו עד היום), העיקר זה עברת התובנות, התוכן העמוק, שלמדו אבתינו מהניסיון שלהם.
ובלי עברת התובנות והפנמתו בהווה, נצטרך להמשיך רח"ל להקריב קרבנות בשביל הניסיון והטעייה.
ואני מצטער לומר שהכותרת הזה "ירושלים בנויה ומלאה ביהודים, אז מדוע אנחנו עדיין מתאבלים על חורבנה?" שקיבלתי מהמערכת במייל, מראה לנו עד כמה אנו לא מבינים באמת מהן התובנות שאנו אמורים ללמוד מהחרבן וממצוות אבלות.
מה הכותרת מניחה כהנחה מתוך בורות? שאם ירושלים בנויה, אז אין כבר חורבן במציאות. אז למה ועל מה אנו אבלים? על העבר?
טדי קולק ראש העיר הנודע בנה לעצמו לשכה חדשה מפוארת בכיכר ספרא. ותכנן להיכנס ללשכה החדשה מיד אחרי הבחירות שהוא יבחר שוב לרשות העיר. באותו שנה בתשעה באב מתוך שכרון חושים התיישב במסעדה לאכול בפומבי בטענה שירושלים כבר לא חריבה הרי "ירושלים בנויה ומלאה ביהודים, אז מדוע אנחנו עדיין מתאבלים על חורבנה?"
כמה אירוני שהוא הפסיד מיד אחרי זה את הבחירות לטובת אולמרט ולא זכה לחדש את הלשכה החדשה והמפוארת.
למה אני מספר לכם את הסיפור. לא בכדי להראות לכם מופתים. אני לא חושב שהקב"ה נקם בו. רק להפך, הציבור לא בחר בו כי הציבור לא מכיר טובה לאף אדם שפועל בשבילו. ויש לכך אלפי דוגמאות אצלינו ואצל הגויים, לדוגמא ראש ממשלת אנגליה מיד אחרי ניצחון הגדול על גרמניה, הפסיד את הבחירות.
טדי קולק הרגיש על בשרו שלעומק הוא בגלות בתוך עירו, אפי' שהיא מלאה יהודים והקדיש הרבה מחייו למען העיר.
הציבור בגד בו לטובת בחור צעיר מצליחן\ווינר.
ולכן לדעתי הקב"ה לא נקם בו, אבל כן לימד אותו אישית על בשרו שאנו עוד בגלות. הוא חשב שיש לו לשכה חדשה להיכנס בו, ולכן הרגיש בגאולה כמו כל אלה שיש להם דירת פאר בירושלים (שהיא של הבנק כמובן), מרגישים.
ובכן, ירושלים זה לא הכמות יהודים שגרים בו. ירושלים מסמלת את הסמכות המגדל אור לכל העם היהודי בארץ ובעולם. מי הסמכות? מיהו המגדל אור, זאת השאלה.
האם התורה וסנהדרין בירושלים הם הסמכות, או החוקה הבריטית וכמה לייצני הכנסת, הם הסמכות, או ראשי העיר ובחרי המועצה?!
בית המקדש הבנויה הכוונה לסנהדרין = סמכות תורנית. ולא בית מטבחים. אייך אמר החזו"א כלפי אלה שרצו לחדש את קרבן פסח: מה? הם רוצים להקים בית מטבחיים?!
יש מטרה כנ"ל למצוות זיכרון והמטרה במקרה הנידון הוא הסמכות של הסנהדרין על פי התורה. ולאו דווקא סנהדרין (שיש הטוענים שהם גם כשלו כמו שבט לוי בזמן שמואל הנביא ולכן אסור להם לקחת את הסמכות), אלא הלכה למעשה, בני העיר נהוגים על פי התורה.
וזאת השאלה האולטימטיבית, האם אנו כיראי השם נהוגים בעיר על פי התורה?
אנו בכלל מבינים ויודעים מהם דיני העיר. למשל בקניין. האם מישהו אצלינו היראי השם התלמידי חכמים, מודעים שירושלים לא נחלקו לשבטים ולכן היא חוזרת ביובל? בניגוד לבתי עיר חומה מתקופת יהושע שבתים לא חוזרים ביובל, בתים בירושלים חוזרים ביובל. כלומר כל מי שקונה דירה בירושלים שם את כספו על קרן הצבי הרי הוא מתפלל על משיח ומאמין שיבוא בכל יום. והנה כל ירושלים שייך לכולם ואין שם קניין פרטי.
גדולי עולם (כמו הרב מבעלז ועוד ועוד) שבואו לפני השואה ואחרי הושאה לירושלים לא רצו לקנות דירות בירושלים מאותו סיבה. בירושלים הקימו שכונות מכספי תרומים בכדי לחלק דירות בחינם וככנה נהגו יושבי ישוב הישן מאז ומתמיד.
זה היה הדור שידע ללמוד וידע אייך להתנהג תורנית בעיר ירושלים אפי תחת עול המלכויות של הגויים.
היום?! רק תוציא ותאמר את הדברים האלה, יסתכלו עליך כאילו נפלת מהשמים. אין עיר בישראל שהיא עיר קפיטליסטית יותר ממנה. המרד של בר כוכבא היה דווקא בגלל זה שהרומאים הפכו את העיר לעיר קפיטליסטית. אתם מבינים?
ולכן, זה שיש הרבה יהודים שגרים בירושלים בזכות הלוואות בריבית שלקחו מהבנקים ובזכות שנור בחו"ל לכסות את ההלוואה בריבית. שזה אומר לעומק שלא רק מבחינת התורה אין להם קניין בירושלים רק אפי' מבחינת חוקות הגויים הדירות שייכים לבנקים ולא ליהודים.
מה עוד, ירושלים מסמלת את המרכז כנ"ל שמשם צריך לצאת הדוגמא וההדרכה לכל יהודי הארץ והעולם אייך בני ישראל צריכים להתנהג. ולכן ירושלים באמת בחינם = לא נחלקו לשבטים, כלומר לגור בירושלים צריך להיות בחינם כמו ששבט לוי מתפרנסים מהציבור. כי כל בני ירושלים אמורים לעמול בתורה ולהדריך את שאר בני ישראל בתורה ובמעשים טובים וללמד תורה לעם ישראל.
והנה מה קיבלנו מירושלים המודרני?! עיר קפיטליסטי שזה מה שרצו הרומאים ולשם כך פרץ מרד בר כוכבא?!
אם הדור ההוא הבין כל כך טוב וכעס כל כך חזק עד שפרץ המרד. הדור שלנו בכלל לא מבין מה הבעיה.
לא שאני רוצה מרד ח"ו, בני ישראל מאז המרד, אבלים שבע שבועות בשנה = ספירת העומר בכדי שנפנים לעולם, שלא אוחזים יותר בחרב במיוחד על חשבון הרווקים\הבחורים.
אבל כברומטר להבין מה רמת הדור ההוא מול רמת המשכל של הדור שלנו, אני מביא את המרד להוכיח לנו באיזה רמה היו הם בהבנת העניין, ובאיזה רמה אנו בהווה. ולכן רק על רמת המשכל שלנו אנו חייבים את האבלות. אולי האבלות תלמד אותנו מה הבעיה בכלל.
לסיום:
ירושלים זה מקום ששם כל מי שרוצה לעזור לבני ישראל בארץ ובגולה, בא לשם ומקבל את כל צרכיו בחינם, והוא עוסק כל היום בלימוד כחמש שנים כמו שבט לוי, ואחר כך מלמד את בני ישראל תורה מדע ורפואה. ועוסק בהם כל חיו בחייו המעשיים.
נכון שגם היו שם סנהדרין, אבל זהו, היהדות כבר לא נותנת לאף אחד את הסמכות אלא כל בני ישראל ביחד צריכים להגיע לרמה כזו שלא נצטרך סמכות. ואייך נשיג את הרמה הזו?! כפי שהסברתי לעיל, שעצם זה שירושלים יהיה מקום של תורה ושהחיים בה בחינם, שתאפשר לכל החפץ להיות כשבט לוי להיות ככזה. אז ירושלים תהיה מגדל אור לכל בני ישראל בארץ ובגולה.
זה היעוד שלנו כלפי ירושלים, וכל זמן שזה לא קורה, אנו נמשיך עם האבלות ובצדק.
בברכה
max maxmen