צריך עיון > בין הסדרים > באין חזון יפרע עם

באין חזון יפרע עם

אחת הצרות הקשות של החורבן היא אובדן החזון, אולם צרה קשה ממנה היא אובדן הצמאון לחזון. בימים אלו כאשר אנו אבלים על החורבן עלינו לזכור כי האבלות אינה מטרה לעצמה. מטרתה היא להזכיר לנו לדרוש את ציון, לדרוש חזון, לדרוש את ה'.

שבת חזון

השבת שלפני צום תשעה באב נקראת "שבת חזון", על שם הפתיחה של ההפטרה "חזון ישעיהו". המילה "חזון" בהקשר זה היא אחד השמות לנבואה, המתארת פשוט נבואה על העתיד לבוא. אולם אצלנו היא מעוררת דווקא קונוטציה חיובית: איש חזון, בעל חזון. החזון מתפרש אצלנו בתור הצבת יעד עתידי שאליו ראוי לשאוף. מתוך כך, יש בנותן טעם לדבר על העובדה ששבת שקודם האבלות על החורבן נקראת "שבת חזון".

***

כך מתאר הנביא את הימים העתידים לבא: "הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולת היפות והבחורים בצמא" (עמוס ח, יא-יג).

על פניו זוהי נבואה טרגית. הנביא מתאר את מה שאנו היינו קוראים: "אובדן חזון". הנוער משוטט בשווקים וברחובות אחוז צמא, צמא לחזון שייתן לו אופק לשאוף אליו, צמא לדבר ה' שאבד.

אלא שהדרשן בתרגום מגילת רות מפרש את הרעב לדבר ה' כעניין המבשר את הגאולה. מה שבנביא מתואר כטרגדיה מתפרש במדרש בתור סיבה לתקווה, לגאולה.

הביאור לדבר הוא שהמצב הקשה ביותר הוא כאשר הגוף אינו מרגיש אפילו בצימאון. כאשר האדם מרגיש בצמא, הוא מגלה סימני חיים – הוא מחפש אחר תקווה. עצם הדרישה אחר חזון, אפילו אם אינה מתמלאת, אפילו אם היא מובילה לעילפון, יש בה תקווה. כי מי שלא דורש ודאי שלא ימצא.

דא עקא, לעיתים נראה כי האינסטינקטים ההישרדותיים שרכשנו לנו בגלות הארוכה איבדו מאתנו אפילו את הצימאון למצוא חזון, הצימאון לדבר ה'. יש לנו יצר הישרדות מפותח, אבל איננו יודעים כיצד לדבר על "חזון". המחלוקות הציבוריות שמעסיקות אותנו הם מה הדרך הטובה ביותר לשרוד. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה הישרדותית. אנחנו עדיין חיים בתודעה של "כבשה בין שבעים זאבים", ואין לנו כל דיבור על חזון.

דבר זה נכון לעולם התורה העסוק במחשבות על הגנה ושימור בלבד. הוא נכון גם לציונות, שבאה עם חזון לכאורה, אך נלכדה בשפת ההישרדות. הדבר בא לידי ביטוי בצורה חזקה ביותר ביום העצמאות האחרון שנחוג בסמל "בגלל הרוח". הרוח היחידה שנישבה שם הייתה רוח ההישרדות, רוח ההתגברות על קשיים. לא היה שם כל חזון, לא הייתה כל כמיהה לתכלית, לא היה כל חפץ למצא את "דבר ה'".

הציונות היא פתרון של "הבעיה היהודית" בגולה. הישיבות הם "תיבת נח". אבל היכן החזון? היכן החיפוש אחר דבר ה'?

 

באין חזון יפרע עם

"באין חזון יפרע עם ושמר תורה אשרהו" (משלי כט,יח) אמר החכם. הדבק המאחד את העם הוא החזון. כאשר הכל פונים למטרה ולתכלית אחת יש לציבור קיום, אבל בהעדר מטרה ותכלית "יפרע עם". אמנם מבחינת היחיד "שומר תורה אשרהו" – התורה יכולה לשמור על היחיד גם כאשר העם פרוע לשמצה – אך מבחינה לאומית, עם אינו יכול להתקיים בלא חזון המאחד אותו.

גם "הישרדות" יכולה להיות חזון. ידוע ומפורסם כי כאשר קמים עוררים על השלטון, הדרך לאחד את העם סביב הכתר הוא להתמקד באיום, אמיתי או דמיוני, שהוא "החזון" המלכד אותם.

אכן, יצר ההישרדות הספיק כדי להחזיק את ישראל בגלות, מפוזרים ומפורדים בין העמים. אבל עתה איננו מפוזרים ומפורדים עוד והצימאון שב ומתעורר: איה החזון?

 

"דורש אין לה – מכלל דבעיא דרישה"

בימים אלו כאשר אנו אבלים על החורבן עלינו לזכור כי האבלות אינה מטרה לעצמה. מטרתה היא להזכיר לנו שאנחנו נמצאים במצב של חורבן, במצב שאינו טבעי לנו. זיכרון זה צריך לעורר אותנו לדרוש את ציון, לדרוש חזון, לדרוש את ה'.

"ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' מכלל דבעיא דרישה" (ראש השנה ל, א).

"ויהי דבר ה' אלי לאמר. בן אדם מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון. לכן אמר אליהם כה אמר אד' ה' השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אתו עוד בישראל כי אם דבר אליהם קרבו הימים ודבר כל חזון. כי לא יהיה עוד כל חזון שוא ומקסם חלק בתוך בית ישראל. כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו נאם ה' אלקים" (יחזקאל יב, כא-כד).

תמונה: Nikodem Nijaki [CC BY-SA 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)]

תגובה אחת על “באין חזון יפרע עם

  • לא ייאמן בדיוק כתבתי מאמר כזה
    אני פשוט לא מאמין

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל