פרשתנו מנמקת פעם אחר פעם את המצוות המופיעות בה במילים "אני ה'". במסגרת זו מופיעות הנהגות השייכות לקודש ולמקדש והנהגות המתייחסות לתיקון הציבור, הנהגות הנוגעות למערכת המשפט והנהגות המתייחסות לתחום הפרט, ובכולi חוזר ונשנה הנימוק: "אני ה'".
מה מחייב את האדם בהתנהגות מוסרית? גישה נפוצה אחת גורסת כי הסיבה היא פחד מפני עונש. האל יושב למעלה ומחלק שכר ועונש לפעולות האדם ופחד העונש הוא המוטיבציה האנושית לשמירת המוסר. גישה קרובה לכך מדגישה את התועלת העצמית שבהתנהגות המוסרית ומשתדלת להסביר מדוע המעשה המוסרי גופו טוב לאדם גם ללא התערבות האל המעניש. טובה זו יכולה להיות טובה אישית או טובה ציבורית, טובה מידית או טובה לדורות הבאים, טובה גשמית או טובה רוחנית. בין כך ובין כך, בין אם מדובר בתועלת ישירה או ביראת העונש, המוטיבציה להתנהגות המוסרית היא טובת הנאה המגיעה לאדם מההתנהגות המוסרית. האדם רוצה להינות ולא לסבול, וההתנגות המוסרית, לפי הגישות האמורות, היא תנאי לכך. גישה אחרת רואה בהתנהגות המוסרית התנהגות הראויה לאדם באשר הוא אדם. לפי גישה זו, אם האדם רוצה לזכות לתואר "אדם" עליו להתנהג בצורה מוסרית. על האדם להיות נאמן לעצמו, ונאמנות לעצמו משמעה התנהגות מוסרית. התנהגות לא-מוסרית אינה התנהגות אנושית אלא התנהגות חייתית. אדם שאינו מוסרי אינו אדם, אפילו אם הוא זוכה להנאה רבה יותר מהאדם המוסרי.
גישת "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' א'" אינה מתאימה לאף אחד מהסברים אלו. היא אומרת שעם ישראל צריך לנהוג בקדושה, בהנהגות ראויות ואולי אף ייחודיות, מאחר שהוא עם ה': לא מחמת השכר או החשש מעונש; לא עבור ההנאה שהנהגות אלו מסבות לאדם; לא משום שהנהגות אלו מגדירות את המושג "בן-אנוש", אלא משום ש"אני ה'". הקב"ה מחייב הנהגות אלו בעצמותו. היותם של ישראל עם ה', עם שמכיר בכך ש"אני ה'" מביאה אותם ללכת בדרך זו. המצוות הם דרכו של ה'. וישראל, בהיותם עמו, הולכים בדרכו. זוהי שורש המחויבות שלהם לשמירת המצוות.
