סדר הדברים בפרשתנו אינו מובן. לכאורה, רצף הדינים המופיע בפרשה מערב יחד עניינים שונים ועובר מעניין לעניין ללא כל קשר הגיוני בין דבר לדבר. מנגד, אנו מוצאים בחז"ל שדווקא בספר דברים, לכל הדעות דורשים "סמוכים". בחלקי התורה האחרים, נחלקו חכמים האם ניתן ללמוד משהו מסמיכות פרשה לחברתה. ודווקא כאן, שעל פניו אין כל היגיון לרצף הדינים, ובמבט שטחי נראה שהם התקבצו באקראי למקום אחד, שוררת הסכמה בין החכמים שיש משמעות לסמיכות הדינים.
למעשה, אם מתבוננים בשאר ספר דברים, ניתן להבין מדוע חז"ל מזהים שיש משמעות לסדר הפנימי שלו. הקשר בין רוב חלקיו דווקא ברור מאד. מדובר בדרשה ארוכה של משה רבנו, עם סדר פנימי גלוי לעין. לא מסתבר אפוא לומר שפרשתנו חורגת מכך ועלינו להעמיק כדי לפצח את ההיגיון של הסידור הפנימי בפרשתנו.
הבה נעיין בארגון הפנימי של המסורה לפרשות פתוחות וסתומות. הפרשה הראשונה בסדר זה מתחילה בסוף שופטים, פרשת עגלה ערופה. כך סדר הדינים בפרשה זו: עגלה ערופה, יפת תואר, בכור, בן סורר ומורה, לא תלין, השבת אבדה, הקם תקים, לא ילבש. לכאורה דינים אלו חולשים על כל תחומי החיים בלא כל סדר וקשר. אם ננסה לארגן אותם באותו אופן שהרמב"ם אירגן את דיני התורה ביד החזקה או רבי יוסף קארו בשו"ע נגיע בוודאי למסקנה שמשהו כאן מאד לא הגיוני. הפרשה קופצת מהלכות סנהדרין להלכות מלחמה ומשם בכלל לחושן משפט והלכות ירושה, עם הפוגה של בן סורר ומורה, ופתאום הלנת המת, ושוב חושן משפט, עם דינים מדינים שונים, ולבסוף חותמים באבן העזר, עם דיני "לא ילבש".
אולם, אם נשתחרר מהיגיון הסידור הנושאי של הרמב"ם והשו"ע, המקטלגים את ההלכות לפי סדר החיים או לפי דמיון קבוצתי, וננסה לחשוב על הגרעין הפנימי שעומד בלב הדינים השונים, נמצא חוט מקשר ברור מאד בין כל אלו: לא תתעלם. כל הדינים המצוינים תופסים סיטואציות חיים מורכבות, שבהם קל מאד לאדם לחמוק מאחריות ופשוט להתעלם, להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. הצו של התורה בכולם הוא אחד: עצור, הבט, וקח אחריות.
בעגלה ערופה מלמדת התורה שהעובדה שהחלל נמצא בשדה ולא נודע מי הכהו אינה פוטרת מאחריות. זקני העיר הקרובים לחלל צריכים לעשות משהו בנידון, והם אינם יכולם להעלים את עיניהם מכך. מצב דומה, אך שונה, מתעורר אצל מי שחושק יפת תואר במלחמה. הדבר הקל והפשוט ביותר לעשות הוא לשכוח מהמפגש החד-פעמי אתה, ופשוט להניח לה לנפשה. הרי מדובר במצב של מלחמה, והיא בכלל בצד של האויב. אבל התורה מלמדת שצריך להביא אותה לביתך, לוודא שאתה אכן רוצה אותה, ואם לא, אסור לך להשליך אותה ככלי אין חפץ, אלא חובה עליך להמשיך ולקחת עליה אחריות, "תחת אשר עיניתה".
יתר על כן, מי שלקח אישה ושנאה, אינו יכול להתחמק מאחריות לבנה. התורה מתרה כאן כנגד המציאות הכל כך רווחת בעולם, עד ימינו אנו, שאדם מתכחש לילדים שנולדו לו מאישה שהוא אינו חי אתה יותר. לפי התורה, לא זו בלבד שהוא אינו יכול לנשל אותו מירושתו, הוא גם אינו יכול לבכר את אחיו מ"האשה הרשמית" על פניו. הוא ראשית אונו. לו משפט הבכורה. האדם צריך לקחת אחריות על המעשים שלו ולהכיר בהם ובהשלכותיהם.
מצד שני, גם מי שבנו "בן סורר ומורה" אינו יכול לחפות על מעשיו, ולומר שהוא סך הכל ילד טוב – שהרי מה הוא עשה? "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?". אסור לאדם להתעלם ממעשיו של יוצאי חלציו ו"לחפות על בת אחותו", אלא עליו לקחת את מלוא האחריות על עוללי טיפוחיו ולטפל בהם בהתאם.
גישה זו מגיעה לביטוי חריף עם איסור הלנת מי שנתחייב מיתה בבית דין על עץ התלייה. הנטייה האנושית להוקיע מתוכה את מה שאינו נוח לה מאתו באה לידי ביטוי בכך שכאשר האדם ממצה את הדין עם החוטא, כלומר מי שנדחה מן החברה, הוא נוטה לעשות דרמטיזציה של העניין. הוא מוקיע אותו לחלוטין, ומוציא אותו מכלל בני האנוש, כביכול, אפילו גופתו אינה ראויה לכבוד. אולם, התורה מלמדת כי גם זו אינה דרך. גם במקרים שצריך למצות את הדין עם החוטא, אי אפשר לעשות זאת בגישה של הוקעה שיש בה התעלמות. אסור להתעלם מהאנושיות שבאותו אדם, ולהלין נבלתו על עץ.
באותה רוח, של אחריות על הסובב, האדם אינו יכול להתעלם מאבידה בצד הדרך, ולנקות עצמו מאחריות להשבתה בתואנה שהיא אשמת בעליו, שלא שמר את דבריו כראוי. הוא צריך ליטות מדרכו, לאסוף את האבדה לידו, ולדרוש אחר בעליה הראשונים. בדומה לכך, מי שרואה שראה שור חבירו נופל בדרך, מצווה לעצור ולסייע לו.
הפרשה האחרונה ברצף זה, נראית לכאורה כעומדת לעצמה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה". איסור זה נשמע כמשהו השייך יותר לאיסורי עריות או אולי לדיני כלאים, אבל הוא אינו שייך על פניו לתמה המשותפת שזיהינו כאן, של לקיחת אחריות על הסובב מתוך גישה של "לא תתעלם". ההבדל בין גבר לאישה הוא דבר בולט מאד, ואם האיסור כאן מכוון לומר שאין לטשטש אותו, מקומו בתוך גדרי עריות ואיסורי "תבל", כגון שמירה על הבדלה בין מיני הזרעים בכרם. אולם, כשנדקדק נמצא שהתורה אינה מתנגדת כאן למשהו כמו משכב זכר, אלא לשינוי החיצוני, לטשטוש המופגן בהופעה, בפרפורמנס. התורה מתנגדת כאן למה שמכונה בימינו "תרבות קווירית". תרבות זו, כל עניינה ערעור על סדרי החברה, מתוך גישה של התרסה, הפקרות רדיקלית, המתיימרת לאחוז בדגל החירות. גישה זו דורשת את ההתעלמות. הדגל שלה הוא "אל תסתכל על איך שאני נראה!"; "מה אכפת לך אם אני חריג!". היא נוקטת בכוונה בצעדים מוזרים ("Queer"), כצעד של התרסה מופגנת כנגד שומרי הסדר הציבורי, אלו שלא מתעלמים, אלו ששמים לב כאשר ילדה מתלבשת כמו ילד וזה מפריע להם. החתימה של פרשה זו באיסור "לא ילבש" מסכמת למעשה את הרוח של הפרשה כולה. התורה מלמדת כי אסור להתעלם, וכי אלו שמחנכים להתעלמות הם "תועבת ה'".
Photo by Joao Tzanno on Unsplash
איך הכותב מעז להכניס לפרשנות התורה את החשיבה המודרנית ? וכאילו התורה באה לשלול חשיבות הזויות שמסתובבות בעולם? כנראה רכש תמה זו בתקשורת הפרוגרסיבית . אולי הכותב יהיה מקובל אצל העורך המחדיר דעות כאלו למחפשים בערוצים המודרניים.
אני מוחה נגד הניסיון ליחס לעורך הרב יהושע פפר להכניס ולהטמיע דעות ליברליות מודרניות כביכול, במקום לדון לגופו של עניין וד"ל.