מי רשאי להצטרף אל הגדולה?

"לא יבא עמוני ומואבי בקהלה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה' א' לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם. לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'".

המידה השונה שבה מודדת התורה לעמים שהתעמרו בישראל מעוררת תמיהה: עמוני ומואבי, שלא קדמו את ישראל בלחם ומים ושכרו את בעלם לקללו, לא יבאו בקהל ה' ואין לדרוש שלומם וטובתם לעולם. ואילו אדום, שיצא לקראת ישראל במלחמה, ומצרים, ששעבדו את ישראל במשך מאות שנים והרגו בהם כל זכר – אותם אין לתעב, הם יבואו בקהל ה' אחר שלש דורות. ומדוע? אדומי משום שהוא אחיך ומצרי כי גר היית בארצו. האם אלו סיבות להקל אתם? לכאורה, העובדה שאדום הוא אח מגדילה את חומרת מעשהו. האם כך נוהגים עם אחים? וכן מצרים, מדוע העובדה שהיינו גרים בארצם מנקה אותם מאשמה. אדרבא, הגענו לארצם כגרים והם שעבדנו בנו וניסו להשמידנו – האם כך נוהגים בגרים? לכאורה, המעשה של עמון ומואב חמור פחות מכל הללו. בלק ראה כי "הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ" והדבר עורר בו חשש מובן בהחלט, פן "ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את עשב השדה". הוא לא פעל לכאורה מתוך שנאת ישראל, כמו אדום ומצרים, אלא מתוך התגוננות. מדוע אפוא דווקא אתו מחמירה התורה כל כך?

נראה לומר כי הדרך להבין את היחס השונה של התורה לקבלת גרים מאומות אלו אינו ניסיון ענישה לפי חומרת המעשה. ההבדל בין העמים אינו מידת הפגיעה בישראל או מידת האשמה שהם נושאים על פגיעה זו, וקבלת הגרים או דחייתם אינה ענישה לפי עוצמת הפגיעה. התורה מתייחסת כאן למידת הכבוד שעמים אלו נהגו בישראל.

כאשר רואים שאדם או קבוצה של אנשים מתחזקת וזוכה לגדולה ניתן להגיב בשני דרכים. דרך אחת היא להכיר בגדולתם ולרצות להתקרב אליהם אותם בשל כך. מנגד, לעיתים מתעוררת באדם דווקא תגובה הפוכה להתעצמות של השכן. הוא מרגיש מאוים וחושש שגדולתו תאפיל עליו, ולכן מבקש להשפיל אותו חזרה. הוא אינו "מפרגן", אלא בדיוק להפך, מחפש להקטין, להנמיך, לצמצם את תחום ההשפעה של השני.

בשעה שישראל יצאו ממצרים באופן מופתי והתנהלו במדבר בצורה ניסית הכירו כל העמים בהיותם עם ה'. התגובה המכבדת והראויה לעם כזה הייתה לקבל אותם בזרועות פתוחות, לקדם אותם בלחם ומים. כך נהג מלכי צדק באברהם אחר שנגלה לו שהוא איש שה' בעזרו: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא' עליון קנה שמים וארץ. וברוך א' עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל", וכך גם נהג אבימלך ביצחק: "ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך".

אולם, עמון ומואב נהגו בדיוק הפוך, בפעולה שהעידה יותר מכל על השפלות שלהם. כמו השכן הקנאי שאינו יודע לפרגן ומנסה להשפיל ולהנמיך את השכן המוצלח, כך גם הם: "וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". הם התנהגו כמו אדם שפל שרואה בגדולה איום ולא סיבה לשמוח, לקרב ולהתקרב. עם שהתנהג אל ישראל בצורה כזו אין לו מקום בקהל ה' עד עולם.

לעומת זאת, מצרים התאכזרו אמנם לישראל, אך עשו זאת כאשר ישראל היו עם זר שנזקק לטובתם. הם לא ראו את ישראל כעם ה', כעם נעלה, שיש להעריך ולכבד. לפיכך, היחס שלהם אל ישראל לא היה פגיעה כה חמורה בכבודם. כיוצא בו ביחס לאדום: דווקא היותם של האדומים אחים הופך את המלחמה שלהם בישראל למשהו לגיטימי יותר. הרקע למלחמה היה קנאה בין אחים ולא חוסר יכולת להכיר בגדולה של האחר. אולם, מתוך שלא נהגו בישראל באופן שראוי היה לנהוג בהם, הם יכולים להיכנס לקהל ה' רק אחרי שלוש דורות.

מי שמנסה להשפיל אותך משום גדולתך – אותו ראוי לתעב.  אולם, מי שאינו רואה איום בגדולה שלך אלא שאינו נוהג בך באופן ראוי מסיבה זו או אחרת – אותו אין לתעב. התיעוב פונה כלפי מי שבוחל בגדולה. הוא אינו אלא דל גאה, שדרכו לרמוס ולפגוע בכל זיק של גדולה ולרומם ולהעלות כל שפלות. זו היא הנהגה מתועבת, מזיקה, שאין לה מקום בקהל ה' עד עולם.

"מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם"

Photo by Robert Thiemann on Unsplash