צדק חברתי על פי התורה

לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. [ס] לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. [ס] לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' א' משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה.

רצף ציוויים אלו טעון ביאור. התורה מזהירה כאן על שלשה עניינים שונים, צווים מוסרים-הומניים כביכול, שלא ברור הקשר ביניהם. יתרה מזו, הנימוקים שהתורה נותנת לצווים מוסרים אלו נראים לקוחים משדה אחר.

האזהרה הראשונה מתייחסת לעושק שכר עני ואביון – צו הצדק לכאורה – והטעם הניתן לה הוא "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" – אמנם טיעון מוסרי, אך לא מן העניין. לכאורה החובה לשלם שכרו נובעת מן הצדק – אתה חייב לו כסף –  ואיך השיקול של "אליו הוא נושא את נפשו" שייך לכאן. וכי מרחמים בדין? יתרה מזו, המשך הפסוק תמוה עוד יותר: "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". נימוק זה אינו מוסרי, אלא דתי. מדוע זנח הכתוב את הסיבה הפשוטה לתשלום – החוב הממוני?

כיוצא בו, בצו השלישי ברצף זה, האיסור להטות משפט גר ויתום ולחבול בגד אלמנה, ניתן לכאורה גם טעם שאינו מן העניין: "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' א' משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה". האם יציאת מצרים היא הסיבה שעבורה אין להטות משפט גר ויתום, ולהתעלל באלמנה? וכי מי שלא יצא ממצרים רשאי לעשוק את החלש?

מלחמת הקיום והמבט האלהי

כאשר נתבונן בעולם נראה כי מלחמת קיום שבה החזק שורד היא דווקא טבע העולם. התופעה שהחזק מתגבר על החלש אינה חריגה אלא היא טבעו של עולם. העני והאביון והגרים החלשים מנוצלים תמיד על ידי העשירים החזקים. כפי שאומר קהלת "והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם" (קהלת ד,א). להבדיל, חכמי האומות כמו דארווין, ספנסר וניטשה, נתנו תיאור דומה של סדר הטבע. החזק מתגבר. כך הוא חוק הטבע, ועל פניו, אין מה לעשות נגדו.

יתרה מזו, כפי שהתיאוריה הביקורתית מאריכה להסביר, אפילו כאשר העשיר סבור שהוא ישר, הוא אינו חש את מצוקת העני. המערכת עובדת בצורה כזו שהעשירים נעשים יותר עשירים והעניים יותר עניים. מי שנולד בבית עשיר יהיה עשיר ומי שנולד בבית עני ימשיך להיות עני. מאחר שאין לעני כתובת לפנות אליה, טבע העולם הוא שהעשיר, שאינו מרגיש במצוקתו, או שלא אכפת לו ממנה, פשוט מתעלם ממנו. תנאי השכר נקבעים לטובת העשיר החזק; חוקי העבודה משרתים אותו; והמערכת כולה מתכופפת למשמעתו.

לכן, שהכתוב בה להזהיר את העשיר מפני עושק העני, הוא רוצה להוציא אותו מסדר הטבע. התורה אומרת לעשיר כי המבט הארצי הרגיל, שבו " גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים" (משלי יד, כ), הוא מבט שגוי. יש לעני למי לפנות – לה'. הפניה של העני אל ה' יוצרת חטא לעשיר. היא יוצרת סדר חדש: העושק של העני אינו מצוקה של העני בלבד, אלא גם כתם על העשיר.

המעורבות של הקב"ה בסיפור יוצרת נקודת הסתכלות חדשה ומהפכנית. הקב"ה הופך לפרקליט של העני ותובע את העשיר. יש כאן שבירה של נקודת המבט הארצית, והכנסת הסתכלות אחרת שבה העני שווה לעשיר, והעושק שלו הופך לבעל משקל. לפני הקב"ה לא יוכרו דל ואביון, אלא קרוב ה' לכל קוראיו.

מה הופך את האדם לבעל ערך?

משם ממשיך הכתוב ואומר כי האב אינו אחראי לחטאי בנו והבן אינו אחראי לחטאי אביו. מטבע הדברים, מי שנולד לאבא עשיר הוא עשיר ומי שנולד לאבא עני הוא עני. מי שנולד בבית "טוב" יוצא טוב, ומי שנולד בבית "רע" יוצא רע. כך גם חשבו ישראל בימי הנביא יחזקאל (יחזקאל יח). אולם כאן מגלה הכתוב שאדם נבחן לפי מה שהוא, וכדברי הנביא: "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי". כאשר בוחנים את האדם מנקודת המבט של הקב"ה, הסדר הטבעי מתבטל, והאדם ניצב ערום למשפט.

מכאן נובע גם הציווי השלישי ברצף זה – לא להטות משפט גר ויתום. התורה אוסרת על הטייה מכל סוג, לא רק הטיה לרעתו של החלש, אלא אפילו הטיה לטובתו (כמו "ודל לא תהדר בריבו" שמות כג, ג). דרך השופט החזק לטות חסד אל היתום מאחר שהוא חסר אונים. זהו "מוסר האדונים" של ניטשה, שבו החזק ברוב טובו מציל את החלש. פעולה זו אינה שונה מעושק שכר השכיר של העשיר, או חבלת בגד אלמנה. הרגש הפטרוני של השופט גורם לו להטות את משפט היתום, והכוחניות של העשיר, שהצדק לצדו, גורמת לו לחבול בגד אלמנה בלא להתחשב בצרכיה. מאידך, יתכן מצב שבו החלשים מתגברים ומשליטים מוסר הנוטה תמיד לטובת החלש. גם זאת התורה אוסרת – "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעו" (דברים א,יז).

ללא הקב"ה שאליו יכול העני לפנות, גם אם מערכת המשפט הארצי תנסה לעשות צדק, היא תהיה או "מוסר אדונים" שמדכא את החלש (או חומל עליו של כדין מתוך רגש פטרוני) או "מוסר עבדים", שמדכא את האינדבדואל המוצלח במקום לעשות צדק. המבט המשווה קטון וגדול חייב להיות המבט האלהי היוצא מתוך סדר הדברים הטבעי.

מערכת משפט המבוססת על המבט הארצי יכולה מצד אחד להטות את הדין של מסכן, ומצד שני להתעלם מצורכו של מסכן אחר. שכן מערכת משפט המבוססת על חוק החזק מטרתה השגת שקט. היא אמנה חברתית שנועדה לשרת את החזק. כלומר ליצור חיים ציבוריים שלוים ונוחים, מבלי ששלוות העשירים תופרע. לחילופין, כאשר החלשים מתמרדים וצוברים כוח, הם הופכים לחזק המשעבד את האינדיבידואלים המוכשרים והמוצלחים. בבחינת "עבד כי ימלך" (משלי ל, כב), כמאמר קהלת: "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ" (קהלת י, ז).

כנגד זה מזהיר הכתוב שאתם אינכם כן. אתם הייתם עבדים במצרים, נתונים לסדר הטבעי שבו החזק משעבד את החלש, אבל הקב"ה הוציא אתכם משם. אתם בני חורין. אתם שופטים צדק על פי המבט האלקי, שהוא הנותן ערך לאדם. רק מבט זה יכול להביא באמת לחברה צודקת – למנוע עושק של החלש בידי החזק, או עיוות דין לטובת החלש.

תמונה: (Oren (CC BY-SA 2.0