צריך עיון > בין הסדרים > העדר התמונה ויצר עבודה זרה

העדר התמונה ויצר עבודה זרה

יצר עבודה זרה טמון בשאיפה אל דעת החושים. כנגד יצר זה, מצווה התורה על הקמת המשכן.

פרשת כי תשא תשפ"א

פרשת העגל באה מיד לאחר סיום פרשת המשכן, וישנו חוט החורז את שניהם יחדיו: לפני פרשת המשכן התורה מזהירה מפני היגררות אחרי גויי הארץ (שמות כג, כ-לג) ועל החיבור למשכן (פרשות תרומה-תצוה). לאחר פרשת העגל, היא חוזרת שוב על אותן תמות: זהירות מהשפעת הגוים (שמות לד, י-יז) וחיבור למשכן (פרשות ויקהל-פקודי).

אנחנו מוצאים בכל הנביאים, וביחוד בספר שופטים, כי זניית ישראל אחר עבודה זרה נובעת מהימשכות אחר הגוים וכתוצאה מחוסר הנהגה. בספר שופטים מתואר תהליך חוזר ונשנה של העדר הנהגה שמביא לאימוץ דרכי האומות, עד שקם שוב מנהיג שמדריך חזרה את ישראל לדרך הישר. את העדר ההנהגה בתור סיבה לעבודה זרה אנו מוצאים גם בחטא העגל: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

עזיבת ישראל את התורה ונהייתם אחר עבודת האלילים של האומות היא דבר המעורר תמיהה, כנבואת ירמיהו: "כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב, יג). ישראל גם עוזבים את התורה, מקור המים החיים, וגם נוהים אחר בורות נשברים. ומיד תמה הנביא, מה ראו לשטות זו: "העבד ישראל אם יליד בית הוא מדוע היה לבז"? ישראל אינם עבדים נקלים הנגררים אחר אדונים. מדוע זונים אפוא ישראל אחר הבלי האומות? המפגש עם האומות היה אמור לחזק אותם בדרכם ולא לגרום להם לזנוח אותה. היה עליהם לראות את ההבדל הגדול בין מעשי הגויים ודרכיהם הנפסדים לדרכי ה' הנאמנים והישרים ולצאת מחוזקים בדרכם מכך.

נראה שניתן ללמוד מחטא העגל ומסמיכות פרשת המשכן אליו שיעור חשוב על טיב המשיכה של ישראל לעבודה זרה ולבורות הנשברים של הגויים באופן כללי.

אין לאדם אחיזה בבלתי מוחש. "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. סימן לדבר, התענוג הבא מן החושים. כי גם מבלי להתחשב בתועלת שבחושים, יש לנו תענוג מהם כשהם לעצמם, ובייחוד מחוש הראייה, כי מעדיפים אנו את הראייה כמעט על כל דבר אחר, לא רק כשיש לנו צורך בה לשם איזה מעשה, אלא גם כשאין בדעתנו לעשות כלום; הסיבה היא שחוש זה, יותר מכל שאר החושים, מקנה לנו ידיעות ומגלה לנו הבדלים רבים" (אריסטו, מטפיזקה אלפא).

אנשים רוצים לדעת, וכדי לדעת הם צריכים לראות. אבל התורה אינה נותנת לאדם תענוג זה. מיד אחרי מעמד הר סיני היא אומרת: "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" (שמות כ, יח). "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים", (דברים, ד, יב). ולא זו בלבד, אלא שהיא מזהירה לשמור על העדר התמונה: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחיתון ועשיתם פסל תמונת כל וגו'" (שם, שם, טו-טז). אולם, כיוון שכל בני האדם שואפים מטבעם אל דעת החושים, כאשר אין לאדם "כתובת" – ברורה לחושים, נראית לעין – שאליה הוא יכול לפנות, הוא מרגיש אבוד: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". ישראל היו צריכים דבר מוחשי לפנות אליו, שיכלו להצביע עליו ולומר: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". אין לאדם אחיזה בבלתי מוחש. הוא צריך תמונה מוחשית להיאחז בה. מנהיג או צלם.

ולכן יש צורך במשכן, בבית לה', שיהיה ביטוי מוחשי של שכינת ה' בקרב ישראל. כך שאכן יש קשר ישיר בין הקמת המשכן וחטא העגל. וכבר התבטאו חז"ל (יומא סט, ב) שיצר עבודה זרה יצא בדמות גור של אש מבית קדשי הקדשים. חז"ל אומרים במדרש זה דבר מדהים: בליבו של בית קודשי הקודשים מסתתרת דמות של עגל, גוריא דנורא, שמסמלת את יצרא דעבודה זרה.

הנטייה של ישראל להיגרר אחר האומות נובעת מאותה נקודת חולשה: לאומות יש צלם וצורה בלב הקיום שלהם ולישראל אין. במרכז התרבות הישראלית שוכן משהו חסר מושג, משהו שלא ניתן לאחוז בו. אין לנו תיאטרון ואמנות חזותית; אין לנו את תענוג הדעת של החושים. כך שכדי למנוע את ההיגררות של ישראל אחרי העבודה הזרה של הגוים יש צורך בבית ה', בית ממשי, שיש בו מנורה ולחם, קטורת ומזבח, שאליו יהיו מחוברים ישראל. "להיות עינך פתחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (תפילת שלמה, מלכים א, ח, כט).

הבית הזה הוא בית מופלא. אם מישהו יקלע אליו בטעות, הוא יהיה משוכנע שבעל הבית עוד רגע יוצא אליו. הוא ימצא בבית נר דולק ושולחן ערוך וקטורת עולה ומזבח עשן, כאילו מישהו גר שם, אבל כשהוא ינסה לחפש את האיש עצמו הוא לא ימצא דבר. אי אפשר לראות את האיש. אין כל תמונה.

מצד אחד, יש בית לה' בתוך ישראל, ובבית יש אחיזה: הוא נראה לחושים, הוא מענג את הדעת. מדליקים אור, אופים לחם, דואגים לריח נעים ומקפידים על ארוחות כסדרן. אבל באיש עצמו אין תפיסה. הבית פעיל, אך בעל הבית אינו נראה לעין. הפיתוי של האישה הזונה עדיין קיים. היא עדיין יכולה לומר: "לכה נרוה דדים עד הבקר נתעלסה באהבים. כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק" (משלי ז, יח-יט). אולם, העובדה שיש בית נותנת מקום לשופט, למלך, למנהיג האנושי, לכוון חזרה את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

"כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה: ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם: למען יראוך כל הימים אשר הם חיים על פני האדמה אשר נתתה לאבתינו" (תפילת שלמה, שם, לח-מ).

Photo by Aron Visuals on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל