"ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט" (ברכות יב, ב).
בתפילות עשרת ימי תשובה מודגשת מלכות ה'. ברם, בפסוקי התורה, תיאור ה' בתור "מלך" דווקא נדיר מאד. ה' נקרא א-להי ישראל, אלוהי האבות ועוד תארים מתארים שונים, אך הוא כמעט אף פעם לא מתואר בתור מלך. חז"ל מחפשים עשר מקראות בתורה למלכויות של ראש השנה ולא מוצאים: "בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא, אלא מלכיות – תלת הוא דהויין: ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו, ויהי בישורון מלך, ה' ימלוך לעולם ועד, ואנן בעינן עשר וליכא" (ראש השנה לב, ב).
למעשה, ברוב המקומות שבהם מוזכרת מלכות ה' בתנ"ך ההתייחסות היא למלכותו על העולם כולו, ולא ליחס המיוחד שלו עם ישראל – "והיה ה' למלך על כל הארץ". לעומת זאת, ביחס לישראל הקב"ה נקרא בשמו או בשם "א-להים". ביחס האינטימי של הקב"ה עם ישראל עמו, שהוא שוכן בתוכם, הוא נקרא בשמו. לעומת זאת, מלכות היא יחס מרוחק – המלך שולט על העם מרחוק, ואינו שוכן בתוכו.
אבחנה זו באה לידי ביטוי באגדה של חז"ל אודות אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שאותה המשילו לבת מלך שהריחה ציקי קדירה:
אמרי רבנן היכי נעביד [-מה נעשה עם אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו"]? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו. לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה: אם תאמר – יש לה גנאי; לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. (פסחים נו, א).
כלומר הם רואים בהזכרת מלכותו של ה' דבר מגונה לעומת אמירת "שמע ישראל". עיקר היחס של ישראל כלפי הקב"ה הוא יחס של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", יחס של ה' אלוקינו. לעומת יחס זה, ההתייחסות אל מלכותו מגונה, ציקי קדירה. עם זאת, אין להתעלם ממלכותו; יש להזכיר אותה בחשאי.
את הסיבה לכך שחשוב להזכיר את מלכותו אנו מוצאים בדברי בלעם: "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". על ידי ששכינת ה' מתגלה בעם ישראל, נשמעת תרועת מלך בעולם כולו. באמצעות עם ישראל, עם ה', מתגלה מלכות ה' בעולם.
אולם, לאור האמור יש לשאול מדוע אפוא ראו חז"ל לזנוח דווקא בעשרה ימים נעלים אלו את השם שמעיד על קרבת ישראל לקב"ה ולהחליפו ב"ציקי קדרה" של שם מלכות.
התשובה לכך היא שאכן, ראש השנה אינו החג שמעיד על הקשר האינטימי בין ישראל לאביהם שבשמים. אדרבא, ראש השנה של תשרי הוא ראש השנה למלכי אומות העולם, כדברי חז"ל בתחילת מסכת ראש השנה. בו עוברים לפני הקב"ה כל באי עולם, ולאו דווקא עם ישראל. בראש השנה בפרט ובחודש תשרי בכלל יש התייחסות למלכותו של ה' בכל העולם. בחג בסוכות מביאים שבעים פרי החג כנגד שבעים האומות, ובו באים כל האומות לירושלים להשתחות לה', כדברי הנביא זכריה.
בראש השנה מתחילים שנה חדשה מתוך רצון לראות בתיקון העולם כולו, לראות את גילוי מלכותו של הקב"ה בעולם מתוקן:
מלוך ה' על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א' ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
התלהבות זו ממשיכה עד חג הסוכות, שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים האומות. אך הם מתמעטים והולכים, ככל שהתלהבות של האדם מתנגשת עם המציאות של "גוים אשר לא ידעוך" ו"משפחות אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו" (ירמיהו י, כה). עד שבסוף החג, בתסכולו, חובט האדם בערבה. ואז מתאסף היהודי אל עצרת, לחגוג לבד עם א-להיו, ונשאר עם פר אחד, כדברי רבי אליעזר במסכת סוכה: "הני שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה – כנגד אומה יחידה" (סוכה נה, ב).
"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד […] והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (זכריה יד, ח-טז).
