צריך עיון > בין הסדרים > כפרה ללא עינוי

כפרה ללא עינוי

עינוי הנפש ביום הכיפורים אינו סיבת הכפרה. מטרתו לכוון את דעתנו למשמעות הנכונה של כפרת הקב"ה.

יום הכיפורים תשפ"ב

"והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם"

פרשה זו כורכת יחד את הכפרה והעינוי, והיה מקום לחשוב שהקשר ביניהם הוא סיבתי: הכפרה היא תוצאת העינוי. ניתן להסביר את הקשר הסיבתי בשני דרכים. דרך אחת היא לראות את העינוי של האדם בתור אמצעי לביטוי צערו בפני האל, בבחינת "כל אוכל תתעב נפשו". האדם מענה את נפשו כדי להראות לקב"ה עד כמה הוא מצטער על מעשיו, וכתוצאה מכך, ה' מוחל וסולח. דרך אחרת להבין את הקשר בין כפרה ועינוי הוא בבחינת ענישה עצמית. האדם מעניש את עצמו בכך שהוא מענה את נפשו, והקב"ה מכפר לו תמורת זאת.

לא אדון כאן בהיגיון של הסברים אלו והאם הם הולמים את רוח התורה כיוון שגם אם יש בהם מידה של אמת, הם אינם שייכים ליום כיפור. העינוי ביום כיפור אינו מחמת הכפרה אלא למרות הכפרה. אם נדקדק בלשון המקרא נראה שהוא אינו אומר שהכפרה מותנית בעינוי, אלא שמאחר שביום זה הקב"ה מכפר עלינו, יש לנו לענות את נפשנו. העינוי הוא התוצאה של הכפרה ולא הסיבה שלו. מעבר לכך, גם בפרשת אמור וגם בפסוקים המצוטטים למעלה מפרשת אחרי מות, התורה כורכת יחד את השביתה ממלאכה ואת עינוי הנפש, בתור הדרישה המרכזית של היום:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' א'. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה.

הדרישה לשבות ממלאכה היא אופיינית לכל "מקרא קודש". עינוי הנפש, לעומת זאת, אינו אופייני כלל. למעשה, הוא עומד בניגוד לאופי של "מקרא קודש". בכל אחד מהמועדים האחרים שבהם יש איסור מלאכה, ישנה מצווה דווקא להתענג, ואילו ב"מקרא קודש" זה, יום הכיפורים, אל איסור מלאכה מתלווה עינוי. ואכן, התורה מחריגה את יום הכיפורים במילה "אך". יום הכיפורים הוא מקרא קודש חריג, באשר הוא יום עינוי.

למעשה, החיוב בעינוי חריג באופן כללי על רקע מצוות התורה. ככלל, התורה מצווה על השמחה, לא רק במועדים, אלא בכל המצוות. לא זו בלבד, אלא שכפי שדרשו דורשי רשומות, אם האדם אינו עובד את ה' מתוך שמחה הוא עובר על רצון ה': "תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל". את ה' יש לעבוד בשמחה. את האויב עובדים ברעב ובצמא.

לאור גישה זו, היה מקום לומר שיש לחגוג בשמחה את היום שבו ה' מכפר על כל חטאינו. לכאורה אין שמחה גדולה מזו: "ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. רטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו. יעתר אל א' וירצהו וירא פניו בתרועה וישב לאנוש צדקתו" (איוב לג, כד-כו). אין לאדם שמחה גדולה יותר מאשר ההתנקות מהעוון, שמחדשת כנשר נעוריו.

ברצוני להציע שאכן, ביסודו של דבר, יום כיפור היה אמור להיות יום שמחה ולא יום עינוי. הקב"ה מכפר על עונותינו כדי לתת לנו הזדמנות לצאת מעול העוונות המעיקות עלינו ומונעים ממנו להתקדם, והיה ראוי שנאכל ונשתה ונשמח על כך. אולם, בכפרת העוונות בידי הקב"ה טמון סיכון גדול לאדם. הכפרה עלולה חלילה לייצר תחושה של "לית דין ולית דיין", שהעולם הפקר וכל אחד יכול לעשות כרצונו, והוא לא יעמוד לדין על כך. אם נחגוג את יום הכפרה בשמחה ובעונג, אנו עלולים לזלזל בקלקול שקלקלנו, ולחשוב שאין דין ואין דיין.

לכן מייסדת התורה סדר עבודה שלם, שנועד לכוון אותנו לקבל את הכפרה של הקב"ה באופן נכון, על מנת שלא תזוח דעתנו מכך. מטרת סדר העבודה שלנו אינה לעורר את הקב"ה לסלוח לנו, אלא ללמדנו שהקב"ה אינו מכפר על עוונותינו משום שהוא וותרן חלילה, שכל האומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעוהי. לפיכך, כדי להבין שהחטא הוא חמור, עלינו לקבל את הכפרה מתוך כובד ראש, מתוך שביתה ועצירה, ומתוך מחשבה עמוקה ווידוי על עונותינו.  רק כך נבין שכפרת הקב"ה אינה חלילה פתח להפקרות, אלא פתח להתחלה חדשה בדרכים מתוקנות.

לפיכך, הוסיפה התורה על איסור המלאכה של מקרא קודש זה גם עינוי נפש.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל