טענת קרח ועדתו כנגד משה ואהרן הייתה שהם מתנשאים על קהל ה': "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'"; "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר". אלא שלמרבה הפלא, טענת ההתנשאות הופנתה כלפי משה לא רק על ידי אותה עדת רשעים, אלא גם על ידי משפחתו הקרובה, אהרן ומרים: "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר".
מיד ובסמוך לתלונת מרים ואהרן על משה, מעידה התורה על משה ואומרת "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". כיצד יתכן אפוא שמי שהתורה מעידה עליו שאין עניו ממנו נדמה בעיני כל כאדם מתנשא, עד שאפילו אחיו הקרובים חושדים אותו בכך? אותו שאמר ליהושע "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" – נדמה בעיני כל למי שמבקש גדולה לעצמו על חשבון אחרים.
נראה שדווקא העובדה שמשה רבנו היה גדול כל כך מאחרים יצרה נתק נפשי בין העם לבינו, ונתק זה תרגם את עצמו מהר מאד לחשד בהתנשאות. רעיון זה מקבל ביטוי ספרותי מדויק במדרש: "'והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה': תרין אמוראין חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח. מאן דאמר לגנאי: חמון שקין חמון כרעין חמון קופד אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי [מי שדרש את הפסוק לגנאי פירש זאת כך: ראו כמה הוא בריא בשר – כל מה שיש לו הוא אוכל ושותה ממנו]". התורה מתארת איך לאחר חטא העגל משה נטה את אהלו מחוץ למחנה, וכאשר הוא היה חוזר לאהלו, כל העם הביט אחריו עד בואו האהלה. המדרש קורא את הפסוק הזה, ומבין שבהבטה זו יש יותר ממה שכתוב בה: היא מתארת את הנתק שנובע מהרוממות, אך מתרגם את עצמו לעוינות העם כלפי המנהיג והאשמה בלתי נמנעת בהתנשאות.
הגדולה עצמה עלולה אפוא להפוך את האדם למנהיג פחות טוב – הגדולה יוצרת ריחוק, והריחוק מביא לכך שהעם לא מצליח לבטוח בו. ובכך טמון פרדוקס: כדי להרים את העם מהמצב הנמוך שלו, דרוש אדם גדול, נישא מעם, כמו משה. אולם, גדולה זו עצמה יוצרת ניתוק בינו לציבור שאותו הוא מבקש לרומם. מאחר שהוא כל כך מרומם מהם, הם יראו בו אדם מתנשא ומשתרר באופן בלתי נמנע כמעט ויסרבו לקבל את מרותו. קושי זה בא לידי ביטוי בכל הפרשיות האחרונות, שבהן ישראל זונחים את משה לטובת הקמים נגדו: קורח ועדתו, מרגלים, מתאוננים, מעפילים וכולי.
פרדוקס זה לא קיים דווקא באדם ברמה של משה רבינו. די בכך שהמנהיג חושב ופועל שלא באופן המקובל כדי להפוך אותו לחריג, לזר, למתנשא. וכך, באופן בלתי נמנע, כל מנהיג שמסוגל לייצר שינוי, יהיה מנהיג שהאחיזה שלו בעם רופפת.
אין באמת פתרון לפרדוקס זה. העצה שה' נותן למשה היא למנות שבעים זקנים, אנשים מכובדים מקרב העם, שאליהם הציבור יכול להתחבר, שיתווכו בינו לבין העם. אולם, כפי שאנו רואים, זהו פתרון חלקי בלבד. הוא מרכך את הבעיה, אך לא פותר אותה לחלוטין. מה שהתורה מורה לנו בפרשיות אלו הוא שצריך להכיר בתופעה זו, להיות ערים לה ולהיזהר ממנה עד כמה שאפשר.
"גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדלים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים".
Photo by Markus Spiske on Unsplash
