הדין ודברים בין משה לבין עדת קורח הוא לכאורה מקרה קלאסי של "טענו חיטים והודה לו בשעורים" – קורח טוען טענה אחת, ומשה משיב לו בטענה שאינה ממין העניין.
קורח ועדתו באו למשה בטענה: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". טענתם הייתה שווינאית: כולם שווים ועצם ההתנשאות לקחת מלוכה וכהונה הוא רעיון פסול. ואילו תשובת משה לטענה זו היא: "בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו". כלומר, הוא מניח לכאורה שהבעיה שלהם הייתה הבחירה שלו על פני אחרים, והוא מנסה להוכיח שהוא אכן נבחר בדין. וכן בהמשך דבריו:
ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם. ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה. לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלונו עליו.
משה מניח כי הטענה שלהם היא: מדוע אתם נבחרתם ואנחנו לא. אולם, הבעיה שלהם לא הייתה לכאורה הבחירה הספציפית של משה ואהרן, אלא עצם הרעיון שיש אנשים מורמים מעם, בעלי מעמד גבוה וזכויות יתר. הם אינם מבקשים כהונה, אלא טוענים נגד עצם ההיתכנות שלה. הרי שהתשובה אינה ממין הטענה.
נראה לומר כי הוויכוח על דרישת השוויון הוא למעשה מחלוקת על עצם היתכנות דרישה זו. משה סבור ששוויון לא יתכן. מעצם מהות הבריאה יש חלוקה של תפקידים; יש גיוון ומורכבות; יש מנהיג ויש מונהג; יש קודש ויש חול. ממילא, הוא סבור כי דרישת השוויון חייבת לשקף בהכרח משהו אחר, עמוק יותר. הרי גם קורח, שהיה בן לוי המובדל מישראל לשרת, אינו מבקש לותר על משרתו ולומר שאין צורך באנשים שונים לבצע תפקידים שונים – מהי אפוא טענתו?
קורח טוען לעומתו כנגד ההתנשאות: "מדוע תתנשאו". נכון אמנם שיש אנשים שונים ותפקידים שונים, אומר קורח, אבל שונות זו אינה אמורה להבדיל אנשים זה מזה. יש כאן הד לטענת אהרן ומרים נגד משה "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר". כלומר, גם אם משה ואהרון ממלאים תפקידים מיוחדים, הם אינם צריכים להתנהג כאילו הם עדיפים על כל השאר, כי כל העדה כולם קדושים. במילים אחרות, יש כאן שאלה האם התפקיד המיוחד מגלה על מעלה באדם שאמורה לזכות אותו בזכויות יתר, או שמא מדובר בהתנשאות גרידא – יש אמנם שונות אנושית ושונות בתפקידים, אבל היא אינה מעידה על מעלה שיש באחד על האחר.
שורש ויכוח זה טמון בשאלה האם התפקיד שהאדם מקבל הוא בחירה אלהית, כלומר משהו שראוי לו בדין ורק לו, או שמא אין הוא אלא יד הגורל ושלטון המקרה. מי שאומר שיש לעשיר יותר מלעני בזכות צירוף של מזל, כוח ויד המקרה, יטען שהעושר אינו מגיע לו. הוא יתמוך בשוויון ובחלוקה מחדש של העושר, בתואנה שאין צדק בכך שיש לעשיר יותר מלעני. העובדה שהמזל העיוור שיחק לעשיר ופגע בעני אינה מצדיקה את הפערים ביניהם. כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו.
אולם, מי שסובר שהעשיר קיבל יותר משום שהוא יותר מוכשר, שהוא יותר חרוץ, שהוא עבד יותר קשה וגילה יוזמה רבה יותר – משום שהקב"ה בחר בו ולא באחר לקבל את העושר – עבורו טענת השוויון אינה מונעת אלא מקנאה, מאי השלמה עם הבחירה של האחד על פני האחר. וזה מה שענה משה לקורח: עצם טענת השוויון שלך מונעת מקנאה, מאי השלמה עם העובדה שאהרן ואנכי באמת נבחרים. אין זה מפני שאתם סבורים שכולם שווים, אלא מפני שאתם מקנאים, מבקשים גם כהונה.
מתוך כך מובן מדוע ההכרעה בוויכוח הייתה "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש". הוויכוח העקרוני של משה וקורח היה האם ההבדלים בין אנשים נובעים מבחירה או מאקראיות. לכן, הכרעת הוויכוח הייתה באמצעות גילוי אלהי של הבחירה.
זו גם הסיבה שגילוי זה אינו תקף רק לגבי משה ואהרן, אלא הוא מכריע את הוויכוח מיסודו. הוא מגלה שבכל הדורות, מי שקובל על אי-שוויון בתואנה של חוסר צדק הכרחי אינו אלא טועה. הוא סבור כי ההבדל בין אנשים אינו נובע מבחירה אלא מיד הגורל. אולם, קולם של קורח ועדתו מהדהד עוד מן האדמה בקריאה "משה אמת ותורתו אמת", ומוסר מודעה רבה שיש בחירה בעולם, ותביעת השוויון אינה אלא קולה של הקנאה. תביעת השוויון מגלה על כך שאדם אינו מוכן להשלים עם כך שיש אנשים ראויים ממנו, שנמצאים מעליו, אלא הוא מבקש לעצמו גדולה שאינה ראויה לו.
קנאה זו, המביאה לתבוע שוויון, אינה מרוממת את החלשים, אלא אדרבא, מקצצת את כנפיהם של הגיבורים, בעלי שאר הרוח והמוכשרים. כנגדה התנבא עמוס הנביא ואמר:
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים האף אין זאת בני ישראל נאם ה'. ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר. ואבד מנוס מקל וחזק לא יאמץ כחו וגבור לא ימלט נפשו. ותפש הקשת לא יעמד וקל ברגליו לא ימלט ורכב הסוס לא ימלט נפשו. ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא נאם ה' (עמוס ב, י-טז).